מסיבה של מישהו אחר

אני מודה, שבכל פעם שאני מתכנן טיול, אני מחפש את האירועים המיוחדים שמתקיימים באותם אזורים, פחות או יותר באותה תקופה, ומתכנן את הטיול סביב אותם אירועים. ולא, לא מדובר על אירועים ברמה של פסטיבל המסיכות בונציה, גמר הסופר-בול, או מילוניום חדש בטיימס סקוור. מובן, שאם יזדמן, לא נפספס גם אירועים שווים כאלה, אבל אני אוהב גם אירועים מקומיים, כאלה שנחגגים על ידי מקומיים, ומספרים את הסיפור של המקום. כזה היה הפסטיבל ב Nerja שבאנדלוסיה, ספרד, או הפסטיבל במקומי בעיירה נידחת בפנמה. יצא הגורל, וגם הזדמנו לנו שני אירועים כאלה ביום השלישי והרביעי של הביקור שלנו בן 5 הימים בדרווין.

הבעיה בדרך כלל באירועים שכאלה, מקומיים, שאתה לא יודע בדיוק למה לצפות. אתה בדרך כלל התייר היחיד. לעיתים, אתה עלול להרגיש שהגעת למסיבה של מישהו אחר.

כך בדיוק היה בקרנבל אמצע-העונה של מרוצי הסוסים האוסטרליים, שהתקיים במסלול המירוצים המפואר שבעיר. הגענו באיחור אופנתי, של שעתיים, קצת חוששים שמא הפסדנו דבר מה, ומיד התחלנו לחפש את הסוסים. רק שמסתבר שמסלול מירוצים של סוסים הוא מסלול גדול, ובכדי לראות מה קורה, צריך לתפוס עמדה גבוהה מעל המסלול. בנוסף, נוכחנו לדעת שהספורט הזה, שמקורו באנגליה, הוא ספורט של בעלי-אדמות עשירים המאוגדים באגודות חברתיות שונות. כדי להגיע למקום גבוה (פיזית) ולראות את המרוץ כמו שצריך, צריך להיות במעמד חברתי גבוה. חובה להיות שותף באחת האגודות, ללבוש מקטורן (גברים) או שמלות מפונפנות עם כובעים מוגזמים לגמרי (נשים). בני-איכרים, שלא משתייכים לאגודה הנכונה, נשארים לצפות במרוצים מהקרקע. התוצאה הייתה שראינו בערך 16 שניות של אקשן - כלומר שני מירוצים, בערך 8 שניות מכל מירוץ, בעת שהסוסים שעטו על המסלול מול המקום שהתמקמנו בו. הספקנו לסיים את הבירה, לפני שאמרנו נואש ועשינו את דרכנו חזרה באוטובוס האיטי והמיוזע - כישלון מוחלט!

טוב שאותו יום התחיל בצורה חביבה יותר. את הבוקר בילינו בביקור במוזיאון המקומי. למרות שתצוגות האומנות האינדיאנית היו בשיפוץ, עדיין כולם גילו עניין רבהאיזור של ה Natural history, ובאזור שהמחיש את הריסתה של 70% מהעיר על ידי הציקלון טרייסי בחג המולד ב 1974.

האירוע השני תוכנן למחרת, והפעם באנו עם ציפיות נמוכות. מדובר בסוג של פסטיבל הנקרא Darwin Beer Can Regatta. הוא מתקיים בחוף הים. אציין בהערת אגב, שבדרך כלל לא מומלץ לשהות בחוף הים מחשש מקרוקודולים (עוד על קרוקודילים בהמשך), אבל לכבוד הפסטיבל פקחים סרקו את המים ווידאו שהכל בטוח. בכל אופן - הפסטיבל מתחיל בתחרויות היתוליות לילדים ומבוגרים, כולל משיכת חבל וזריקת כפכפים לרוחק, אך גולת הכותרת היא ללא ספק מרוץ משוגע של סירות home made העשויות מפחיות בירה. מטרת המירוץ – לאסוף דבר מה מהמים ולהביא אותו לחוף בשלום. אלפי אנשים מתאספים על החוף, בעוד כמה משוגעים לדבר שטים בסירות הבירה שלהם וזורקים אחד על השני ביצים ופצצות-קמח, והכל כדי לנצח, או לפחות למנוע מהמתחרים לנצח. על החוף, שוק חביב עם מיני דברים מיותרים, שענו על צרכי החלק הנשי של המשפחה, והרבה דוכני אוכל עם מטעמי כל העולם, מהודי עד יווני. לא רחוק, הגן הבוטני היפה, על שמו של (מפתיע) צ'רלס דרווין. בהחלט יום מהנה, ובעיקר שונה!

השאלה העיקרית היא מתי הם הספיקו לשתות את כל הבירה הזאת?

התכנון המקורי כלל אופניים להנעת הסירה, אבל בפועל הסירה הזאת נהרסה כבר כמה דקות אל תוך הקרב

מחכים לתורם לזריקת הכפכף

רגע הלכתי לקנות בירה והם עברו בשעטה

כאמור - אלו היו רק שני ימים מתוך חמישה שבילינו בדרווין אבל קודם מילה על מזג האוויר.

בדרווין יש מזג אוויר שמאופיין בגדול בשתי עונות. האירועים בדרווין קורים בעיקר בעונה היבשה, העונה שבה ביקרנו. העונה השנייה בדרווין נקראת העונה הרטובה היא חמה מאד מאד, לחה, ועם ציקלונים אימתניים כל חודש או שניים. העונה היבשה לעומת זאת היא חמה מאד וקצת פחות לחה. העיר עצמה נראית כמו עפולה. פרט לאיזורים מסויימים, היא מכוערת למדי, ובוודאי לא מזמינה הולכי רגל, ולא נוחה במיחוד לנוסעים בתחבורה ציבורית. ובכל זאת, יש בה מספר אתרים לילדים שהצדיקו ביקור של חמישה ימים.

את היום הראשון בדרווין בילינו בעיקר בלנוח – להתאושש קצת מקימברלי. כל הילד והיומן שלו, או המכשיר האלקטרוני. אבא כותב את הבלוג... יצאנו בשעות הצהריים לסיור קצר בעיר, שמסתבר שהיא עיר הבירה של הטריטוריה הצפונית. ראינו את פרלמנט, בית המושל, ומיהרנו את ה Waterfront. שם פרנסי העיר בנו מתחם בילויים מהנה. על רציף הנמשך הרחק אל הים, יושב מוזאון הרופאים המעופפים המלכותיים של אוסטרליה – ומספר על השירות הנחמד הזה של אמבולנסים מעופפים, שמספקים שירותים רפאויים לעיירות נידחות. מעניין! באותו מוזיאון, גם תצוגה יפה עם פירוטכניקה על ההפצצה של דרווין בידי היפנים במלחמת העולם השנייה, קצת אחרי פרל הרבור. אפשר להגיד שזה פרל הרבור האוסטרלי, כי דרווין היא בעצם העיר האוסטרלית היחידה שנפגעה אי פעם ממלחמה, והתקיפה – כמו פרל הרבור – תפס אותם בהפתעה. מעבר למוזיאון, כל העיר מנוקדת באנדרטאות לזכר אותה הפצצה.

חזרנו אל ה Waterfront, והספקנו לתפוס שעה וחצי בבריכת הגלים הענקים שנמצאת שם, ממש במרכז יר, אולי בתור פיצוי למקומיים על זה שהם לא יכולים ללכת ליום מחשש קרוקודילים ומדוזות ארסיות. הרעיון של בריכת הגלים - עשרים דקות של גלים גבוהים למדי, ואז עשר דקות הפסקה. האבובים, הנודלים והגלשנים כלולים במחיר. ההורים מבינים את הרעיון אחרי סבב אחד, אבל הילדים כל כך נהנו לתפוס גלים עד שהחלטנו ללכת שוב ביום האחרון בדרווין!

היום השני בדרווין הוקדש כולו לחיות האיזור. בבוקר, הלכנו למרכז להאכלת דגים. ולא – לא מדובר בבריכה אלא בדגי ים – כך שמה שמצליחים לראות תלוי ברצונות של הדגים. ראינו מספר סוגים של דגים, בינהם ענקיים ממש, ודג-חרב אחד שהיה מרשים. הילדים נהנו לזרוק לחם שסופק במקום. כולנו מיצינו את המקום לאחר שעה, והלכנו דרך פארק המשקיף על הים אל היעד הבא – מאורת הקרוקודולים.

יש לדרווין ולכל האזור של הטופ אנד (צפון הטריטוריה הצפונית) קטע עם קרוקודלים. כן, הם נמצאים בכל מקום, וכן, הם יכולים לאכול בנאדם בקלות רבה, ובגלל זה הכלל הוא שאסור להתקרב למקווי מים. אבל דרווין ללא ספק לקחה את זה צעד קדימה, והקרוקודלים נמצאים בכל מקום. מאורת הקרוקודלים היא הכי מלכודת תיירים שיכולה להיות – יקרה, מלאה בתיירים זרים, ועם כל מיני גימיקים מוגזמים. בקיצור, כל מה שצריך כדי להנות.... את לטאות הענק האלה אפשר לראות מלמטה, מהאמצע ולמעלה. אפשר לראות אותן אוכלות, ואפשר להאכיל לבד את התינוקות. אפשר גם להחזיק קרוקודיל תינוק ולהצטלם. אבל התינוק הוא כלום. הקרוקודלים הבוגרים בהחלט אימתניים, ובל נשכח את האירוע המרכזי באותו יום, שלא קשור לקרוקודילים – הצגה של האכלת נחש פיתון בעכבר... לכן זה לא מפתיעי החלק מהילדים רצו באותו הלילה לישון ליד אמא ואבא.

אל תדאגו, אמרנו להם, יש לכם עוד שני ימים בדרווין – מרוץ סוסים ופסטיבל סירות בירה – ואז אנחנו מתחילים את השלב הרציני של הטיול, כשניקח את הקרוואן. כשזה יקרה, תהיו מאד קרובים לאמא ואבא!