קסווארי!

לפעמים נכנסת לך מילה לראש, ולא יוצאת ממנו - לא משנה מה. זה בדיוק מה שקרה לי עם העוף המוזר הזה, ענק המימדים, עם הצוואר הכחול, שחי רק באיזורים מסויימים באוסטרליה ובגיניאה החדשה - הקסווארי.

יער הגשם של דיינטרי בו ביקרנו בימים האחרונים הוא לא רק אתר מורשת של אונסקו, הוא גם מעוז הקסווארים באוסטרליה. האמת, שאחרי חוסר המזל עם הקואלות, קיבלנו את כל שלטי האזהרה בכבישים במידה ראויה של ספקנות.

אבל בהחלט ראינו קסווארי, אפילו פעמיים! עוד נגיע לזה.

לפני ההגעה ליערות הגשם חכה לנו יום של סידורים: אריזה, החזרת הקרוואן ולקיחת הג'יפ. הימים האלה תמיד מיגעים ולא כיפיים במיוחד. הבוקר התחיל עם גשם, שלא הקל על האריזה, וגם עם כביסה זריזה שהחלטנו לעשות ברגע האחרון. הילדים נצלו את הזמן לביקור בבריכה של הקמפינג, אבל בשעה 10:00 כבר היינו צריכים לפנות את האתר, והאריזה טרם הסתיימה.

בגדים חדשים פה, אוכל שם... יש לנו הרבה יותר דברים עכשיו ממה שהיו כשהגענו.

אנחנו נוסעים לגן הבוטני שוב, בתקווה למצוא מגרש משחקים כדי לשחרר בו את הילדים, אבל הגשם מכה שוב. לא הולך לנו היום. טוב – נארוז כששלושה ילדים מסתובבים מסביבנו...

החזרת הקרוואן מתגלה דווקא כחוויה נעימה. שום דבר מהבדיקות הקפדניות שעשו לנו עם הקרוואן הראשון באליס ספרינגס לא היה כאן. מעבר צ'יק צ'ק על מה שצריך, thanks mate, והופלה סיימנו. נוסיף לזה את העובדה שהקרוואן הגיע במצב הרבה יותר טוב מזה ששימש אותנו בטריטוריה הצפונית. אנחנו מבטיחים להמליץ על חברת ההשכרה הזו – Cruisin’ שמה.

באופן מוזר Cruising – הפעם עם ה g בסוף – הוא השם של החברה שאמורה להשכיר לנו את הג'יפ שישמש אותנו בשלושת הימים הקרובים. ההתחלה לא מבשרת טובות. הם באים לאסוף אותי עם הג'יפ, ואני מיד רואה שהוא מרוסק בצד ימין. פנס הערפל הימני חסר.

"אתמול הוא חזר. הלקוחות פגעו בקנגרו באיזור מריבה. היית מאמין? רק לפני שבועיים הוא חזר מתיקון מתאונה קודמת", התנצל הבחור שבא לאסוף אותי.

"הם נסעו בחושך"?

"כן ב 10 בלילה. הגיעה משאית ממול והפחידה את הקנגרו שרץ לכביש"

זה מעודד. אנחנו לא נוהגים לנסוע בלילה. "אפשר לנסוע עם הג'יפ?" אני שואל.

"כן, הוא לא יתפרק לך" הוא עונה.

אני מנסה לגייס את כל האמון שיש בי. המשרד של Cruising נראה קטנטן. זה עסק משפחתי, אולי עם 5-6 מכוניות. אתר האינטרנט שלהם דווקא נראה די מרשים. "תגיד, יש קשר בינכם לבין ה Crusin’" השני?

"אין שום קשר. נראה שהם גנבו לנו את השם".

אם אתה אומר... אני יוצא לדרך, חזרה ל Cruisin’ של הקרוואנים, לאסוף את המשפחה.

הג'יפ נוסע, אפילו נוסע היטב. חוץ מטרטור מעצבן מצד ימין בכל פעם שמאיצים, בעיקר בעליה, שמלווה אותנו בכל הימים הבאים.

הדרך היפה מפצה על הטרטור. מהר מאד אנחנו נוסעים לאורך קו החוף. בצד אחד יער-גשם. בצד שני חוף. כמו שהאוסטרלים מתגאים - המקום היחיד בעולם שבו נפגשים שני איזורי מורשת של יונסקו – יערות הגשם של צפון קווינסלנד ושונית המחסות הגדולה. אני שם את המיטב של לד זפלין. אפילו הריבים מהמושב האחורי לא מצליחים לקלקל את החוויה.

בינתיים כל הדרך על האספלט, אבל היא נעשית צרה יותר ויותר. כדי להגיע אל היערות של דיינטרי עצמם, צריך לעבור נהר במעבורת.

אסור לצאת מהרכב, וזה מבאס, מצד שני לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך לצאת, כי המים שורצים תנינים.

מיד בקצה השני של הנהר היער נעשה ירוק עוד יותר ועבות עוד יותר. קשה להאמין שאנחנו באוסטרליה. וכמובן, כל כמה קילומטרים שלטים של "זהיורת קסווארי".

אנחנו עושים סטייה קטנה מהדרך לראות את כף קימברלי. זהו מפרץ יפהפה, עם יער גשם שנושק לרצועת חול מהממת. נטע ואני נזכרים מהטיול לקוסטה ריקה, לפני 15 שנה. רק חבל שאסור להתקרב למים. ניחשתם כבר למה.

קייפ קימברלי - הילדים מציירים על החול אזהרות – לא להתקרב למים.

אנחנו ממשיכים לכיוון Cow bay – מפרץ הפרה. שם אמור להיות מקום הלינה שלנו לילה. יש כמה ישובים קטנטנים בדיינטרי, שהיו שם לפני שהאיזור הוכרז כגן לאומי. הם כרתו בעבר חלק מהעצים כדי להקים חקלאות מגוונת – מנגו, אבטיחים, בננות, וכמובן פרות. בכל זאת – אוסטרליה.

רגע לפני ההגעה למקום הלינה אנחנו רואים מספר מכוניות עוצרות בצד. יכול להיות שזה קסווארי? מה פתאום – אין סיכוי!

דווקא יש! עוף ענקי. צוואר כחול. אנחנו מספיקים לראות אותו בין העצים, ולא מספיקים להוציא את המצלמה.

קסווארי – אפשר לסמן וי!

לא הספקנו לצלם את הקסווארי, אבל את שלט האזהרה עם העיבוד היצירתי דווקא כן

בתחושת ניצחון אנחנו מגיעים אל המלון. רק שזה לא בדיוק מלון. זה מקום לינה, שהקונספט שלו הוא לגור בתוך יער גשם. חונים ליד הכביש, ושביל קצר מוביל אל המשרד, שם גם יש מטבח ובאר... עד כאן מזכיר אתר קמפינג.

"המטבח המשותף שם. תרשום את השם שלך על האוכל. אם אתה צריך כלי אוכל, קח את קופסת הפלסטיק הזו. תגיד לי אם אתה צריך עוד. כדי להגיע לאוהל שלכם אתה הולך פה ישר, פה ימינה, פה שמאלה. זה שלכם", אומר לי הבחור הקבלה. "זה קצת הליכה. אתה יכול להשתמש במריצה כדי להביא את הדברים".

מריצה? אמרתי לנטע שארזנו יותר מדי דברים.

האוהל שלנו באמת במרחק של משהו כמו 200 מטר של שבילים בתוך יער הגשם. זה יער מפחיד כזה, לא יער קקל. כבר כמעט חשוך לגמרי והפנס ארוז איפהשהוא. חוויה.

בסופו של דבר הציוד ההכרחי מגיע לאוהל. האוהל הוא גדול, ויש פה הרבה מיטות מכוסות ברשת יתושים, שירותים ומקלחת, והדבר החשוב הוא שהוא על פלטפורמה גבוהה, מה שהמקטין את הסיכון למפגש לא רצוי עם נחש או קסווארי בלילה. החלונות הם בסך הכל רשתות יתושים, ויש גגון מבחוץ שמבטיח פרטיות. הכניסה נמצאת מאחור, כדי להבטיח פרטיות, ובצד הזה יש רק מרפסת. אין גגון. פשוט קו ישיר בין המיטה, דרך רשתות היתושים, אל יער עבות.

לא רע, אנחנו חושבים לעצמנו. יותר מרווח מקרוואן, ויש פה כל מה שצריך!

אנחנו מחליטים להזמין ארוחת ערב מהמקום, ומבלים זרוקים על הספות שבאזור המרכזי. אנחנו מתחילים לאהוב את המקום הזה.

והלילה,המממ, הלילה... ליער הגשם יש אפקטים קוליים מיוחדים. מקהלה של ציפורים מנעימה לנו את השינה. לקראת בוקר יורד גשם, וכשהוא יורד שומעים אותו היטב. אנחנו הרי ישנים באוהל משודרג. רצינו חוויה? קיבלנו!

קמים בבוקר. אני ונטע צועדים אל האזור המשותף כדי להכין ארוחת בוקר. התקהלות של אנשים.

וזה קורה שוב! ממש מולנו מתהלך קסווארי, בצעדים בטוחים, עם שלושה אפרוחים קטנטנים.

קסווארי. שני וי. כמה חבל שהמצלמה לא איתנו!

הגשם עדיין מטפטף קלות. אנחנו רואים שלט קטן "Walk" ממש ליד האוהל שלנו. אני נזכר שהבחור בקבלה סיפר לי שיש להם פה שביל טיול קצר. בהחלטה של רגע אנחנו מחליטים לצאת לדרך. מדובר בשביל על הקרקע, שהוא לא ברור כל כך. הדרך להתמצא היא לעקוב אחרי חבל שפרוש לאורך השביל.

זה נחמד, כי זה מייצר חוויה של ללכת לאיבוד בג'ונגל. גם נחמד שירד גשם, כי הטיפות עומדות על העלים של הצמחים והאדמה שמכוסה עלים גם היא רטובה. ללא ספק מרגישים שזה יער גשם!

אחרי כמה מאות מטרים הכל נראה לנו אותו דבר, ואנחנוו מאבדים את הכיוון. רק החבל נמצא שם, מרגיע אותנו שכנראה אנחנו בכיוון הנכון. הבנות לא מרוצות. מתי זה ייגמר? כמה זמן ההליכה הזאת, בכלל?

מדי פעם נעלם לנו החבל, ואנחנו עוצרים לוודא שאנחנו לא איבדנו אותו לגמרי.

הנה אנחנו מגיעים לנחל. אנחנו בארץ הקרוקודילים. אסור להתקרב יותר מדי!

אני זוכר שהוא אמר לי שזו הליכה קצרה. כמה זה כבר יכול להיות?

בדיוק שגם אני כבר מתחיל קצת לדאוג אנחנו רואים אוהל. כן! חזרנו בשלום. קצת חוסר וודאות תמיד הופכת את ההליכה למעניינת יותר

השלט קרא לנו החוצה מהאוהל, אז שכחנו לברר מה אורכו של המסלול

הולכים לאורך החבל כדי לא ללכת לאיבוד

מצד אחד נחל. מצד שני ג'ונגל

אנחנו לא מוכנים לעשות עוד הליכות היום, מוחים הילדים. אני מסביר להם שיהיו עוד שתי הליכות קצרות, על פלטפורמות עץ, ואחרי הצהריים נלך לחוות פירות טרופיים לטיול אומגה מסעיר בין צמרות העצים. יש למה לצפות.

ובכן, שני הסיורים על פלטפורמות העץ מרשימים מאד. באחד, הולכים בין מנגרובים, והנוף בוצי ומוזר, שונה מכל מה שראינו עד כה. השני עמוק בתוך היער, עם הסברים על תופעות מוזרות, כמו סלים – סוג של טפיל שנתלה על עצים ומייצר מבנה דמוי סל. הסלים האלה משמשים הרבה פעמים נחשים וציפורים ולכן לא מומלץ לדחוף את היד לאחד כזה, אם במקרה הוא בגובה בר נגיעה.

נוף בוצי ומוזר של שורשים

סלים מוזרים

אנחנו לא מוצאים את חוות הפירות הטרופיים. גוגל מפס לא מעודכן, כנראה. זוג תרמילאיות צרפתיות תוהות בדיוק כמונו לאיפה נעלמה החווה. בתוך תחליף, אנחנו מחליטים לבחון את החוף המפורסם של כף טריביטליישן. ואיזה תחליף זה. התתפית מלמעלה על המפרץ, והיער ברקע, היא נהדרת, וגם השיטוט על החוף, בין עצי המנגרוב, מספק הרבה הזדמנויות לתמונות.

קייפ טריביוליישן - אחד מהחופים המפורסמים באוסטרליה ועכשיו אנחנו מבינים למה

שיטוט בין מנגרובים על החוף

קדימה לאומגה! ובכן, החלק המסעיר ביותר של הטיול הוא ההסעה ברכב ההסעות את נקודת ההתחלה. המדריכה נוסעת ממש מהר, בעליה אל הגבעה. אנחנו נזכרים בחוויה דומה בסינגפור, בהסעה אל האומגה הגדולה באי סנטוסה. אנחנו לוקחים קסדות, שעל כל אחת יש שם של גיבור אחר מהסרטים, וקדימה לדרך!

כדי להגיע אל הפלטפורמה הראשונה, יש לטפס, והדרך שבה זה מתבצע היא מקורית למדי, שני אנשים בכל פעם הולכים על מעין גלגל-ענק, וזה מעלה את האנשים אל הפלטפורמה. חביב. ומפה, יש 5 אומגות בכיוון כללי למטה. האומגות עצמן הולכות לאט למדי. המדריכים שולטים על המהירות, מטעמי בטיחות. התוצאה היא שאנחנו מרגישים מאד בטוחים, אבל אין את האנדרנלין שאנחנו זוכרים מלפני 15 שנה בקוסטה ריקה, או באומגות ארוכות יותר בסינגפור או גרמניה. מצד שני, נוף מרהיב, גם של צמרות העצים, וגם של האוקינוס ברקע, יש גם יש. גובה מפחיד גם יש. המצלמה נקשרת אלי היטב, ולכן גם תמונות מוצלחות יש. חלק מהאומגות עושים לבד. חלק בזוגות, ובסוף יש אומגה מהירה יותר, כזאת בלי ברקס של המדריכים. בסך הכל חוויה מהנה לכל המשפחה!

חמשת המוסקטרים

מעלים את שאר בני המשפחה לפלטפורמה הראשונה

אנחנו חוזרים אל בית המלון \ אוהל שלנו מלאי חוויות. בדרך מקווים לראות שוב קסווארי אבל ללא הצלחה. לא נורא. פעמיים זה יפה! לטאות גדולות, לעומת זאת אנחנו רואים למכביר.

נחמד לחזור אל הפינה שלנו ביער. שחר מסכמת שממש ממש חבל לעזוב את המקום הנחמד הזה. ואם שחר אומרת, כנראה שזה נכון.

לטאה שבקרה אותנו בדרך מהאוהל לג'יפ

אבל אין ברירה. כשאנחנו מתעוררים למחרת לעוד בוקר של ירוק ירוק בחוץ, אנחנו מבינים שהגיע הזמן לזוז. היום צריך להגיע עד קוקטאון.

ואין דרך טובה להגיע לקוקטאון מאשר לנסוע בשביל בלומפילד המפורסם, דרך 4 על 4 הסטורית, שנפרצה לפני חמישים שנה, ועוברת בלב יער הגשם.

הדרך לא קשה במיוחד. היא כוללת שני מעברי מים נחמדים, שהילדים נהנים לעבור אותם במהירות, לעשות ספלאש, ולהזכר במסלולים דומים בקימברלי. היא גם כוללת שתי גבעות עם טיפוס חד במיוחד – 31% - וירידה דומה. הגבעות לא מאתגרות במיוחד את הרכב כי השביל עשוי כורכר מהודק היטב, אבל מספקות הנאה רבה למשפחה ובמיוחד לנהג. מרום הגבעה הראשונה נשקף נוף מהמם של כף טריביוליישן, ובאותה עצירה אנחנו גם רואים מגוון פרפרים, וגם דבורה אחת, עם גוף כחול, שותה צוף מאחד הפרחים שכבר התחילו לפרוח. מוזר! גם שאר הדרך עוברת ביער ומדי פעם נשקף הים.

תחילת המסלול

תצפית מראש הגבעה הראשונה

שם גם ראינו את הדבורה הכחולה המוזרה הזאת

מה שעולה צריך גם לרדת

הנוף מהגבעה השנייה

הכיף מסתיים מהר מדי, ואנחנו מגיעים ל Wugal wugal. השלט אומר ברוכים הבאים ל Wugal wugal – So nice you say it twice. אנחנו חושבים שזה משעשע. האטרקציה המרכזית בכפר האבוריג'יני הזה היא המפלים הסמוכים. הילדים מעדיפים להישאר בשמש, עם המסכים שלהם, בעוד נטע ואני הולכים בשביל הקצר לראות את המפלים, והם מרהיבים – לא גבוהים במיוחד אבל הסביבה מהממת, והם גועשים ממים. איזה יופי!

מפה זה עוד שעתיים לקוקטאון. הכביש סלול, אבל ממשיך להיות יפה. פעם חוות. פעם יער גשם. פעם לאור נהר יפהפה. אנחנו עוצרים לדלק ורענון במלון ההיסטורי "מאורת האריות". הוא באמת נראה ככה, ישן ועם המון אווירה. כ 20 קילומטרים לפני קוקטאוון אנחנו עוצרים ליד תופעת טבע מוזרה נוספת – ההר השחור. מדובר בהר שנראה כמו ערימה של סלעי בזלת שחורים שחורים. אני יכול להשבע שראיתי משהו דומה בנגב. אולי בגולן? בכל אופן, מרהיב זה לא, אבל בוודאי מוזר ומעניין. יש פה סיפור אבוריג'יני וסיפור גיאולוגי על איך ההר נוצר, אבל אנחנו עייפים בכדי להתעמק – לא בזה ולא בזה.

ההר השחור - שווה תמונה ללא ספק

כל כך הרבה שעות נסיעה לקוקטאון, והנה היא פה. אבל חם בחוץ! אנחנו מחליטים להתאוורר במוזיאון המקומי, מוזיאון ג'יימס קוק. לפי הביקורות הוא אמור להיות מצויין, אבל מדובר באוסף אקלקטי של דברים לא קשורים, שאיך שהוא מתחברים לעיר. נטע מסכימה עם זוג אירופאי שלמוזיאון חסר רעיון מסדר. זה לא מפתיע. קוקטאון הייתה עיר חשובה עם עשרות אלפי תושבים לפני 100 שנה, בגלל הבהלה הזהב. היא גם המקום שלפני 240 שנה קפטיין קוק חנה, אחרי שכמעט איבד את הספינה שלו (ואת החיים שלו). היום מדובר בעיירה מנומנמת של 1500 תושבים. מה שמצליח לצוד את עיננו במוזיאון זה קטעים מהיומן של קפטיין קוק, וזווית הראייה של האבוריג'ינים על אותו מאורע של הגעת האירופאים לחופי אוסטרליה - סיפור שעבר מדור לדור. בגדול – סיפור של הרבה תמימות.

אנחנו ממשיכים לטיילת, אל מול נהר אנדבור, שנקרא על שמה של הספינה של קפטיין קוק. הסירות במים וההרים ברקע יוצרים תמונה יפה. על החוף יש עמוד זכרון לקפטיין קוק, תותח מתנת מלכת אנגליה, וספינת צעצוע עם כלי נגינה לילדים, שאופק מוצא בה שעשוע. אחר כך, אנחנו עולים לתצפית מ grassy hill. זהו בדיוק המקום שקפטן קוק השקיף ממנו על כל האזור, ותאר אותו ביומן שלו. הנוף לא פחות ממרהיב. הנהר בצד אחד, חוף הים הנושק ליערות הגשם בצד השני. איזה יופי!

קו החוף הפסטורלי של קוקטאון

מבט מהגבעה לעבר שפך הנהר של קוקטאון

מבט נוסף מהגבעה. נוף מרהיב!

את הלילה אנחנו מבלים בחדר מוטל בתוך פארק קרוואנים מקומי. עם חמש מיטות מרווחות ומטבח מצויד, זה תחליף לא רע לקרוואן... מחר צריך לקום מוקדם, כדי להספיק לחזור לקיירנס על הצהריים, ולהחזיר את הרכב. אנחנו רוצים לעשות את הקילומטרים האחרונים דרך ה Black Mountain Road , מה שאמור להיות שביל 4 על 4 נחמד ביער (אין קשר ל black mountain ליד קוקטאון)

הילדים מצטיינים, ואנחנו ברכב כבר ב 8 בבוקר. זמן שיא! שלוש שעות נסיעה דרך נופים יפים של גבעות, וכמעט ללא ישובים מביאות אותנו להתחלת השביל. מפה זה 43 קילומטר של שביל-עפר עד לקורנדה, ומשם 30 דקות לקיירנס. יש לנו שעתיים וחצי להגיע. זה נותן לנו מספיק זמן להגיע בנחת.

השביל מתחיל כדרך עפר טובה למדי, אבל עד מהרה הופך לשביל צר בתוך יער-הגשם, עם עליות וירידות נחמדות, שבהחלט דורשות את הגובה של הג'יפ שלנו. איזה כיף של שביל! אין בו הרבה אבנים, ומכיוון שלא ירד באיזור הזה גשם, הוא לא מאתגר במיוחד. החשש היחיד הוא שיגיח פתאום ג'יפ ממול, מכיוון שהשביל ברוחב של 1.5 ג'יפים מקסימום, עם מקום קצת יותר רחב אחת לכמה מאות מטרים. לשמחתנו, אנחנו פוגשים רק שני ג'יפים ומצליחים לחלוף על פניהם בלי בעייה. כשהשביל הופך שוב לדרך עפר טובה, אנחנו יודעים שנשארו רק עוד 20 קילומטר, לא מתאגרים. עשינו זאת! גם נהננו משביל כיפי במיוחד, וגם נגיע בזמן לקיירנס!

שביל לא מאתגר במיוחד, אבל צר, עם סיבובים עליות וירידות - כיף

מכאן זה 20 קילומטר על שביל עפר איכותי. אנחנו מבינים שנגיע בזמן, ולוגמים קפה בנחת

קדימה, לקיירנס להחזיר את הג'יפ. אנחנו מבחינים בדרך סלולה החוצה את המסלול שלנו. לפי המפה צריך להמשיך קדימה, בדרך העפר, עוד 18 קילומטר. אך אחרי קילמטר או שניים חושכות עינינו. שער פתוח לפננו, ואפשר להתקדם בקלות, אך על השער מגוון אזהרות שכעת מתבצעת באיזור כריתת יערות, ולכן אל לנו להיכנס. אורחים מורשים יכולים לפנות ברדיו UHF ולתאם את הגעתם. הגוגל מפס (שלא רצה לנווט אותנו דרך הקטע הצר של השביל) מתעקש שהדרך הנכונה לקיירנס היא ישר קדימה, דרך היערות הנכרתים. בעיה.

אחרי התלבטות לא ארוכה אנחנו מחליטים שאם אסור אז אסור, ועושים אחורה פנה. לפי המפה אפשר להגיע לקיירנס דרך הכביש הסלול שחצה אותנו, רק שהוא נוסע 20 קילמטר מערבה, לכיוון ההפוך, עד שהוא פוגש כביש ראשי. זה סך הכל עיקוף של שעה. את הרכב כבר לא נחזיר בזמן. מתסכל.

אבל זאת לא הבעיה היחידה. הכביש הסלול, שנקרא בגוגל unknown road, הוא משהו מוזר. כביש רחב ואיכותי, אפילו עם נתיבים לעקיפה, אך ללא תמרורים בכלל, ומה שהכי ניכר שהוא לא מתוחזק כל כך. פה ענפים על הכביש, שם בורות. מה זה הכביש הזה? אני נזכר שקראתי שיש באיזור איזהשהוא כביש פרטי, שנבנה מזמן, ושיש בסופו שער. אולי זה מה שמצפה לנו? אם לא ניסע 20 קילמטר, לא נדע. אם נתקע, נצטרך לחזור את כל הדרך שעשינו בשביל הצר, ועיקוף של שעה יהפוך לעיקוף של שעתיים וחצי או שלוש.

אז אנחנו נוסעים. עוד שלושה קילומטר, עוד שניים, עוד 1.5. מה זה? שער סגור!! אבל הוא לא נראה נעול... פה כבר אין התלבטות. אני קופץ ממושב הנהג לפתוח את השער, ואנחנו נוסעים משם בלי להסתכל אחורה. אחרי שלוש דקות אנחנו מגיעים לצומת – הכביש הראשי. איזו הקלה.

מפה כבר הדברים הולכים יותר חלק. אני מחזיר את הרכב באיחור אופנתי, בזמן שהשאר מסתדרים בדירה שלנו בקיירנס. ואיזו דירה מהממת זאת! שני חדרי שינה ענקיים. סלון מפואר. נוף פתוח מכל חדר לים. מרפסות. מטבח מאובזר למשעי. והכי חשוב – וויפי איכותי, סוף סוף! וגם נטפליקס. איזה יופי!

כך נראה הנוף המרהיב מהמרפסת. צלם - אופק אלטמן

אבא והבנות יצאו לארוחה וסיור ערב בטיילת של קיירנס, ולא התאכזבו

זה זמן נהדר לנוח קצת מכל הנסיעות, ולעדכן את הבלוג. מחר צפוי לנו טיול בשונית המחסום הגדולה.

מה לעשות שחלק מאיתנו עדיין נשאר עדיין שם, ביער הגשם? והמילה הזאת, קסווארי, לא יוצאת לי מהראש.