אליס? מי זאת לעזאזל אליס?

יום וחצי של נסיעה, והנה היא כאן. שלא כמו בלאס וגאס, אין פה שלטי נאון צבעוניים שמבשרים את המעבר מהמדבר לציוויליזציה. אפילו שלט "ברוכים הבאים" כמו בכניסה לירושליים אין. פה חווה, שם איזה מוסך, והנה אנחנו בעיר.

אולי "עיר" זה קצת גדול על העיירה בת ה 25 אלף תושבים הזאת, אבל היא בירת האווטבק האוסטרלי, ובכך חשיבותה.

חנינו באחד מחניונח הקרוואנים המקומיים, נחנו, כיבסנו, ויצאנו לסייר בתחנת הטלגרף הישנה.

אליס ספרינגס הייתה עוד תחנה מתוך 12 תחנות בקו הטלגרף שהוקם בין דרווין לאדלייד בסוף המאה ה 19. הקו הזה, בתוספת קו תת ימי בין דרווין לאינדונזיה, חיבר את אוסטרליה לשאר העולם. זה היה הבניין הלבן הראשון במרכז אוסטרליה. הילדים נהנו לשלוח אחד לשני הודעות במורס, ולענות על החידון נושא הפרס (סוכריה על מקל), וההורים נהנו מהשקט במקום ומלדמיין איך החלוצים הפריחו את השממה.

קינחנו את היום בתצפית על השקיעה מגבעה מעל העיר, אבל הקור הבריח אותנו מהר אל הקרוואן.

רואים את הצלם?

אופק מתנסה בשליחת הודעות במורס

בדרך חזרה לקמפינג החלטנו לתדלק כדי לחסוך זמן מחר. את התחנה הראשונה פספסנו. קשה לעצור את המפלצת ככה בהתראה קצרה. נכנסו לתחנה השנייה, שנראתה שוממה למדי, אבל היה אור בחנות. את הפיה למיכל, אבל זה לא מתדלק. הליכה קצרה לחנות... יום שבת והמקום סגור. האור הוא אור-לילה להברחת גנבים. נמשיך לתחנה הבאה.

מתחילים לנסוע ושומעי רעש שבר חזק. יובל – הקרוואן מתפרק נטע צועקת! לא בדיוק. פית התדלוק שנשארה בתוך המיכל התנתקה ממנו לגמרי. אין נזק לקרוואן אבל הפיה נותרה שבורה על הרצפה.

מה עושים? המקום סגור לחלוטין. אחרי נסיונות לסדר את התקלה המשכנו לקמפינג. שם התקשרנו למשטרה.

נו ווריס מייט, ענה השוטר האדיב. אתה יכול לישון בשקט מייט. אמרת שאתה לא מצליח לתפוס אותם בטלפון מייט? אני אעשה כמה טלפונים. איך אמרת שקוראים לך מייט? ומה היה הנזק מייט? תודה שהודעת לנו מייט. נו ווריס.

אז הפסקנו לדאוג.... יום אחר כך בדקנו שוב בתחנה. יום ראשון, עדיין סגור. השארנו במשיבון הודעה והחלטנו להמשיך בשגרת הטיול.

אז נסענו אל הרי מקונל. בערך 150 קילומטר לשם, ואז חוזרים לאט לאט בין האטרקציות השונות. בקטנה.

הרי מקונול אומנם נמצאים באמצע המדבר, אבל זה לא נראה כמו מדבר ישראלי. יש הרבה יותר צמחיה, והרבה צבע – צהוב, אדום, ירוק. שונה מאד מהנוף בטופ אנד, ומקסים! ההרים לא גבוהים במיוחד, אבל צופנים בתוכם פינות חמד רבות סביב בריכות מים. אחת שכזו נקראה גלן הלן – שני צוקים נשאים ובינהם בריכה גדולה וקרה. הילדים התאהבו במקום ורצו לצלם אותו מכל זווית אפשרית. אופק התעקש לטבול את הרגלים במים, רק ששכח שהוא נועל נעליים. התוצאה הבלתי נמנעת שאת כל ה 500 מטר חזרה הוא עשה על הכתפיים של אמא....

אישה יפה על רקע של הרים יפים

Glen Helen

שיקול דעת מוטעה להיכנס עם נעליים? אולי לא כשאמא לוקחת אותך חזרה על הכתפיים

אזור יפה נוסף היה נקיק אורמיסטון, שם עשינו מסלול נהדר של כמה קילומטרים. המסלול שילב טיפוס אל נקודת תצפית אל הנקיק, ואז ירידה אל תוך הנקיק והליכה בתוכו. הנקיק עצמו הכיל אבנים, שהילדים תמיד אוהבים לקפץ בינהן, ובאזור מסויים גם בריכת מים יפה, שמסביבה חול. מאיפה הגיע כל החול הזה?

מבט מנקודת התצפית

יורדים בשביל

יש! הגעתי למטה

קינחנו את היום בעוד בריכת מים בין צוקים נישאים. הנקודה הזו נקראת elory creek big hole, ובאמת מדובר בחור גדול שמכיל מים.

חזרנו "הבייתה" עייפים אבל מאד מרוצים.

העייפות לא מנעה מאיתנו לקנח את היום במשחק טאקי סוער. אבא כרגיל ניצח, והילדים התפזרו אט אט למיטותיהם. הלילה החלטנו לנסות להכניס את אופק למיטה של ההורים, מה שדרש אקרובטיקה לא קטנה ושינה באלכסון, אבל מנע את הצורך להסב את חדר האוכל למיטה.

מחר ממשיכים את המסע. אל הסלע האדום, אולורו!