אנשים טובים באמצע הדרך
- יובל אלטמן
- 6 באוק׳ 2018
- זמן קריאה 7 דקות
האוסטרלים הם אנשים נחמדים מאד. מצד אחד, הם פתוחים וחמימים, ויפתחו איתך בשיחה בקלות רבה, בדיוק כמונו הישראלים. מצד שני, הם לא רועשים, נקיים, ומאד מתחשבים, ויצאו מגדרם כדי לא להפריע. עד כה לא פגשנו אף מקומי שיוצא מן הכלל הזה. יתרה מכך, הנחמדות וההתחשבות בולטת במיוחד ככל שהמקום מרוחק יותר ומבודד יותר.
אולי זאת הסיבה שהרגשנו מאד בנוח בשלושת הימים ושלושת הלילות האחרונים, שבהם בילינו באתר הקמפינג היחיד ליד הפארק הלאומי נקיק קרנרבון. במקום הזה אין קליטה סלולרית, אף אחד לא בא ללילה אחד בלבד, ולאנשים אין באמת מה לעשות אחרי הטיולים הרגליים, חוץ מלשבת ולפטפט אחד עם השני. זה לא מפתיע, אם כך, שבתום הלילה השלישי ה "משפחה מישראל" הייתה כבר די שם דבר באתר.
לאתר הקמפינג הזה קוראים טקארקה, והוא מחנה הקמפינג הטוב ביותר שביקרנו בו עד כה. לא בגלל הפאר וההדר (אין שביל סלול אחד), השירותים המשופצים (הם לא), או מסעדת היוקרה (יש רק מנה אחת בפאב הקטן). את כל הדברים האלה לא תוכלו למצוא כאן. מה שכן אפשר למצוא זה שטח העצום שאפשר להתרוצץ בו, עצים הגדולים שנותנים צל לכל האתר, נחל הקטן שזורם למרגלות האתר, משפחת וולאבי (או שמא קנגרו?) שפוקדת את המקום דרך קבע, והאנשים – משהו במקום גורם לכל האנשים להיות יותר רגועים, ועוד יותר נחמדים מהאוסטרלי הנחמד הממוצע.
את הערב הראשון בילינו בהרצאה על הפארק הלאומי . המדריך היה משעשע, ונתן לנו טיפים חשובים לקראת ההליכה הארוכה שהייתה צפויה למחרת. בינתיים הילדים נחו בקרוואן. את שיא הערב ספקה בריכת הפלטיפוסים, קטע טבעי לחלוטין של הנחל הסמוך לקמפינג, שידוע בכך ששוכן בו קן של פלטיפוס. למי שלא מכיר, פלטיפוס הוא מעין יונק מוזר, מטיל ביצים, ייחודי לאוסטרליה, שנראה כמו שילוב של צב מים וברווז. הפלטיפוסים הם טיפוסים ביישנים במיוחד, ולכן אנחנו מרגישים ברי מזל שראינו אותו.
לילדים, שפספסו את הפלטיפוס, הייתה חוויה אחרת. את ארוחת הערב אכלנו בחוץ, לייד הקנגרו. אופק התחבר במיוחד לקנגרו אמא אחת, עם תינוק בכיס. אז הצטרפנו אל המדורה שהבעירה משפחה נחמדה, שמטיילת כמה שבועות באיזור. הילדים משתי המשפחות צלו מרשמלו על האש, בעוד ההורים מדברים על דא והא. ערב אוסטרלי טיפוסי! הילדים לא רצו ללכת לישון, אבל גם לנו, וגם למשפחה השניה, צפויה הליכה ארוכה למחרת, ובלת ברירה בשלב כלשהוא פרשנו משפחה משפחה לקרוואן שלה.
המסלול הראשי בנקיק קרנרבון נמתח לאורך 20 קילמטר, ויש בו צמחייה נעימה וצוקים משני הצדדים. רוחבו של הנקיק הוא קילומטר או שניים, ולפיכך השביל כשלעצמו לא מעניין במיוחד, פרט למספר מקומות בהם נדרש לחצות את הנחל תוך קיפוץ בין סלעים, ונפילות תיאטרליות למים (פעילות חביבה במיוחד על אלטמנים צעירים). האתרים המעניינים בנקיק נמצאים בסיומם של שבילים חוצים, שמתקרבים אל הצוקים, וכאלה יש כל מספר קילומטרים. אנחנו בחרנו ללכת כ 5.5 קילומטר בשביל הראשי (לכל כיוון), מה שאפשר לנו לראות ארבעה אתרים מעניינים. סך כל המסלול ומסלולי הצד, כ 14 קילומטר ממרכז המבקרים, או קצת יותר מ 15 ממגרש החניה – ללא ספק ההליכה הארוכה ביותר שניסינו לעשות עד כה במתכונת משפחתית. הטקטיקה הייתה פשוטה - להגיע לאתר הרחוק ביותר, ואז לחזור. מקסימום אם נהיה עייפים נוותר על חלק מהאתרים.
הילדים הסתערו על האתגר, ובמשך כל המסלול הם רצו קדימה, עד שפעמים רבות היה צריך לעצור אותם או לשאול אנשים טובים באמצע הדרך (רובם אורחים כמונו באתר הקמפניג), אם ראו שלושה ילדים עם כובעי מצחייה. המבוגרים השתרכו מאחור, ולא שאנחנו לגמרי לא בכושר או שהלכנו מאד לאט, אבל פשוט לא עמדנו בקצב של הילדים. את המסלול שהוערך ב 5 שעות סיימנו ב 4 וחצי שעות, כולל ארוחת צהריים, וכמובן שלא וויתרנו על אף אתר מהתוכנית המקורית. האתגר, לנצח את ההורים, עשה את שלו, ולא שמענו אפילו שמץ תלונה מאף ילד. את הגלידה בסוף המסלול הם הרוויחו, ובגדול.
ומה לגבי ארבעת האתרים שראינו בדרך, תוך כדי הריצה? האתר הראשון היה גלריית אומנות, מהסוג האבורג'יני. המקום עצמו יפה, עם סלעים העומדים בזווית, כך שהציורים היו מוגנים במשך השנים. הציורים עצמם? ובכן, כמה ציורים של צבים והמון ידיים אנושיות. אנחנו לא הצלחנו להתרשם יתר על המידה, והילדים הודיעו שהם יכולים לצייר הרבה יותר יפה, ומיד נעלמו אל השביל בדרך חזרה.
האתר השני פיצה על חוסר ההתלהבות מהגלרייה לאומנות, ונתן פיצוי הולם להליכה הארוכה. מדובר בקניון Ward, איזה יופי של מקום! זה התחיל עם שביל קצר עם טיפוס במעלה מפלון יפה, שם אכלנו ארוחת צהריים. וזה המשיך במעבר בנקיק צר בין סלעי ענק שבו נושב משב רוח קר, שמחייה את הרוח ביום החם, בדיוק כמו במקרר של הגבינות בסופר. נהדר!
גם האתר השלישי היה מהמם. ההליכה אליו הסתיימה בגרם מדרגות תלול, הנכנס לתוך חריץ קטנטן בין שני סלעים, שבקושי אפשר לראות אותו מלמטה. הסלעים במגוון צבעים - צהוב, אדמדם, כחלחל. הולכים כמה עשרות מטרים בתוך הנקיק הצר, שרוחבו לא יותר ממטר, ופתאום הוא נפתח אל ה "קתדרלה", חלל סגור לחלוטין, מוקף כולו בצוקים, בשטח של אולי דירת שלושה חדרים. מקום מהפנט. שם פגשנו כמה חברים מהקמפינג, שבקשו שנחווה את חוות דעתנו האם הסלע באיזור מסויים יותר ירוק, או יותר צהוב (ושמחו לשמוע שגם אני ונטע לא יכולנו להסכים ביננו)...
כשהגענו לאתר הרביעי, "גינת הטחב", כבר היינו עייפים. אבל אי אפשר היה להתעלם מהיופי של המקום. פינה שקטה מול צוקים, מים זורמים בכל מקום, טחב מכסה חלקים גדולים מהסלעים, ושקט גן-עדן. תענוג אמיתי. בידיעה ברורה שהילדים כבר יחכו לנו בהמשך המסלול, בפיצול השבילים הבא, עוד קילומטר קדימה, לקחנו כמה דקות כדי להנות מהמקום.
שיחה עם זוג חברים, ואחר כך עם ותרמילאי אחד הנעימה לנו את הקילומטרים הנותרים עד למרכז המבקרים והחניה. הילדים הגיעו ראשונים, וחגגו את נצחונם, בעוד המבוגרים חפשו הזדמנות לנוח. זה היה יום מכונן – היום שבו הבנו שהילדים בעלי סיבולת טובה משלנו.
היה עוד מוקדם, איזור 3 אחה"צ, והחלטנו שיהיה נחמד להירגע בבריכה טבעית באיזור. השביל לבריכה הוסיף עוד 700 מטר לרגליים הכואבות, אך ההליכה הקצרה הצדיקה את המאמץ, ואחרי הגלידה, כולנו נכנסנו לטבילה מרעננת במים הקרים. איזו סיומת ליום מאתגר!
גם בערב הזה הילדים לא ויתרו על מדורה, ועל צליית הורוד-לבן המתוק הזה. שוחחנו עם מנהל בית ספר מהצפון הרחוק של קווינסלנד, שנתן לנו כמה טיפים טובים לגבי הביקור בעוד כמה שבועות בשונית המחסום הגדולה. אנחנו יכולים להתרגל לסדר יום הזה.
למחרת הרגליים נתנו את אותותיהם, ולאף אחד לא היה חשק לעשות שום דבר אקטיבי. ובכלל, אתר הקמפינג הזה כל כך מזמין... אז נשארנו במקום. כביסה, בישולים, שתיית קפה על כיסאות הקמפינג, ליד הקרוואן, לגימת בירה בפאב ב happy hour, קשקוש עם שכנים, ליטוף קנגרו, וצפייה נוספת בפלטיפוס הם ללא ספק דרך נהדרת להעביר יום! ומה לגבי הלו"ז ותוכנית הטיול? אנחנו לא ממהרים לשום מקום.... נפתור את זה אחר כך!
למחרת יצאנו למסלול נוסף בפארק קנברון, אל אחד הצוקים המקיפים אל הנקיק, ולמרות שלא היה ארוך כמו המסלול מיומיים קודם, הוא לא היה פיקניק של ראשון בבוקר. קילמטר על השביל הראשי, אז 2.2 קילומטר בכיוון כללי למעלה, אל נקודת התצפית, ואז כל הדרך חזרה. גם כאן הילדים הפגינו כושר יוצא מן הכלל והובילו את החבורה. העלייה הייתה מרשימה, והזכירה במקצת את מסלול נחל יגור בכרמל, אך גולת הכותרת הייתה נקודת התצפית המרהיבה על היערות והצוקים, ששום תמונה לא יכולוה לעשות איתה חסד. בדרך פגשנו כמה קבוצות מטיילים, שכולם כבר הכירו את הילדים. בטח הם חושבים שאנחנו מאד ספורטיביים, שם בישראל
היה לנו עוד חוב אחד לתוכנית הטיול בפארק קרנברון – השביל ל "נקיק מיקי", שהבטיח קיפוץ בין סלעים, מה שמכונה "טיול פרקור" בפי אופק. הילדות היו עייפות, ולכן הן נשארו עם אמא בקרוואן, להכין ארוחת צהריים טעימה, בעוד הגברים יצאו לסייר בנקיק. וזה היה שווה כל רגע! המדריך ביום הראשון הסביר שכדי להינות באמת מהמסלול, יש לפנות ימינה במזלג השבילים, אל נקיק אחר, ולהמשיך מעבר לשביל המסודר. ובאמת, מהרגע שראינו את השלט "סוף השביל המסודר", הנקיק נעשה צר יותר ויותר, עד להגיע לרוחב של שניים שלושה מטר, ועומק של לפחות מאה מטר, כך שהשביל נעשה חשוך למדי. מפחיד! על הקרקע, אבנים גדולות, בולדרים ענקיים, ולא מעט שלוליות מים – תענוג אמיתי. המשכנו לפחות 500 מטר, עד שזה נעשה מסובך להמשיך בלי להרטיב את הנעליים או להסתכן בשבירת רגל. חוויה גדולה. והחלק הכי טוב? בדיוק כשחזרנו ארוחת הצהריים הייתה מוכנה....
אחרי הצהריים נפרדנו בצער מפארק קרנרבון. אבל לא כל כך מהר. כמה קילומטרים בדרך, עוד לפני שיצאנו מהפארק, נכונה לנו הפתעה.
"עצור!!" נטע צעקה, ואני תקעתי בלימת חירום.
את הכביש חצה מעין קיפוד מוזר, ענק. אנחנו, שכבר ביקרנו בשני גני חיות באוסטרליה, מיד ידענו שמדובר באקידנה.
אקידנה, כמו הפלטיפוס, היא יונק מקומי מטיל ביצים, ואפשר למצוא אותה רק באוסטרליה.
נטע קפצה מהאוטו, והצליחה לצלם כמה תמונות. שאר המשפחה הספיקה גם לתפוס מבט אל היצור החמוד.
פלטיפוס - יש. אקידנה - יש. אנחנו מסכימים ביננו שפארק קרנרבון הוא הצלחה גדולה.
הגיע הזמן לצאת לדרך. נכונה לנו נסיעה ארוכה מאד עד איירלי ביץ', לחוף האוקינוס, וכמה שנצליח לנסוע היום ייחסך מאיתנו מחר. הייתה לנו עוד מטרה. הלילה ראש השנה, ואנחנו צריכים רימונים, תפוחים ודבש כדי לציין את החג כמו שצריך. אך אחרי שעתיים נסיעה העייפות עשתה את שלה. הגענו לישוב הקטן רולסטון, בעל 123 תושבים, שהוא גם הגדול ביותר ברדיוס של 100 קילומטר. עצרנו ליד תחנת הדלק המקומית, שהיא גם המכולת היחידה באיזור. תפוחים לא מצאנו שם, וגם לא דבש, ובוודאי שלא רימונים. אפילו לחם לא היה. לקחתי חבילת קרקרים, ואת קרטון הביצים האחרון. השלל הזה, יחד עם שתי קופסאות הטונה שנשארו לנו בארון, אמורים להספיק לארוחת ערב ולארוחת בוקר. את ראש השנה נחגוג כבר מחר (אם אני לא טועה בגולה בכל מקרה חוגגים בחג השני).
היי, See you next time, mate, אמר לי הבחור הסיני החביב בדלפק. איך מכל המקומות באוסטרליה הוא בחר להתיישב דווקא בחור הנידח הזה?
תהיתי לעצמי בשקט מתי אגיע לפה שוב. Yeah sure mate, עניתי לו. הלכתי עשרה קילומטר היום, והייתי עייף מכדי להתחיל שיחה ארוכה.
פארק הקרוואנים היה בקצה העיירה, בלוק אחד משם. זאת הייתה רחבת כורכר גדולה. לא בדיוק מקום להשאר בו זמן רב. כל האורחים האחרים לא טרחו אפילו לפרק את הנגררים מהג'יפים שסוחבים אותם. אחרי שלושת הלילות ליד פארק קרנברון, בין העצים, זה נראה לנו די עלוב. המשרד היה בצריף קטנטן בכניסה. בעלת המקום הייתה עייפה, ונראתה מופתעת שמישהו הגיע. היא פיהקה. "אפשר להתחבר למים וחשמל. שירותים יש שם בקצה. אם אתם רעבים, יש פה פאב, אבל הוא סגור, כי היום יום ראשון. ויש את החנות של תחנת הדלק, שם תוכלו למצוא מצרכים". חשבתי לעצמי שיום ראשון הוא כנראה לא היום החזק של העיר הזו.
למרות העייפות, בעלת המקום החביבה בכל זאת יצאה החוצה מהצריף שלה, וכיוונה את הקרוואן במיומנות אל פינת הרחבה, ועזרה לנו עם החיבורים. באמצע הרחבה עמדה אנטנת טלוויזיה גדולה.
"יש לנו פה קליטת טלוויזיה" היא אמרה. "אם אתה רוצה אני יכולה לחבר אותך."
"נוותר", אמרתי לה, "אנחנו יוצאים מוקדם מחר".
היא חייכה בעייפות. "no worries" היא אמרה.
ובאמת, מה יש לנו לדאוג? סיימנו שלושה ימים נהדרים באווטבק. פגשנו אנשים מעניינים, כולם חביבים להפליא. ואפילו במקום השכוח-אל הזה מארחים אותנו יפה, ואנחנו מרגישים בנוח. "עוד לא יצא לי לפגוש אוסטרלי לא נחמד", אומרת לי נטע, בעוד אנחנו לוגמים מהתה, ואני מהנהן בהסכמה. נחמד פה, באוסטרליה הזאת. "בואו ילדים, נראה אם תצליחו לנצח את אמא ואבא במשחק הקלפים קארה-קופה".
Comments