שוב בדרכים, בארץ הרכבות והבקר

מוזר לחזור אל הקרוואן. אל הצפיפות, אל סידורי המיטות בבוקר ובערב, ואל חיפושי החנייה. אבל אין שום דבר שיחליף את תחושת החופש, תחושת המסע שלא נגמר, שמתלווה את היציאה שוב לדרכים. מבחינתי, שלושת השבועות שבילינו בקרוואן, ושלושת השבועות שהתחלנו אותם לא מזמן, הם הם הטיול הגדול לאוסטטרליה.

נסיעה בין פונדקים שומם אחד למשנהו, יחד עם משאיות הענק, אל עבר אתרי קמפינג המלאים באנשים מסבירי פנים. כל יום מקום חדש. הרפתקה חדשה, וזכרונות חדשים לקחת איתנו הלאה.

מזרח היבשת, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, בכל זאת הרבה יותר מיושב מהטריטוריה הצפונית, שבה ביקרנו בסיבוב הקודם עם הקרוואן. אנחנו החלטנו לשנות קצת את המסלול הקלאסי, ולדלג על חלק מהחוף בשביל לנסוע שוב קצת פנימה, אל פאתי האווטבק.

ההתחלה, לפחות נראתה מבטיחה. את הערב האחרון בגולד קוסט בילינו אני ואופק ב show המקומי. זה היה הרבה יותר פרובינציאלי ממה שראינו בבריזבן. ועדיין, הדוכנים היו אותם דוכנים, המתקנים היו אותם מתקנים, והיה אפשר ללטף חיות משק. אופק התחבר לעז אחת, שחורה, שהוא קרא לא שחורי, וליטף אותה כשהיא על ברכיו, ונראה שגם היא התחברה אליו. אופק גם התלהב ממופע הלייזר, ובעיקר ממופע הזיקוקים שכלל איש אחד, פעלולן, כולו עטוף בשרשראות אורות לד זוהרים, שריחף באוויר בעזרת jet pack – מעיין מתקן ריחוף אישי המשתמש בלחץ במים. אכלנו מיני מתוקים, קפצנו בכרית קפיצות ענקית וגם טרמפולינה, פחדנו כהוגן ברכבת השדים, ונהנו מאד.

קפיץ קפוץ

אופק והעז שחורי

כשחזרנו, אור כבר הרגישה הרבה יותר טוב, והלכנו נרגשים לישון. מחר צריך לצאת לא אחרי שמונה וחצי, אחר כך צפוייה נסיעה של שעה, החזרת הרכב, ולקיחת הקראוון. יום לחוץ. מה גם שצפוי גשם.

אבל יום המחר האיר לנו פנים. הקרוואן שקיבלנו נראה הרבה יותר מוצלח מקרוואן הקודם, הרבה יותר חדש, עם חיבור קבוע למים (לא צריך למלא את המיכל כל הזמן), עם נעילה לארונות וכל כהנה וכהנה שכלולים. המזוודות שלנו, שלא היה להם מקום בתא מחוץ לקרוואן, ואיימו לגזול מאיתנו מטר מרובע יקר, נכנסו בדיוק של מילימטר לאחסון מתחת למיטה האחורית. אפילו הגשם השתהה מעט ולא הפריע להתארגנויות. כמה נחמד!

היעד הראשון היה אמור להיות תצפית על בריזבן, אבל הגשם התחיל והחלטנו להמשיך לקניות בסופר הקרוב. קשה לחנות את הדבר הזה, ונאלצנו לחנות רחוק. הופתענו שאנחנו מופתעים. הרי היה לנו קרוואן לפני כמה שבועות. מהר מאד שוכחים, כנראה...

ארגון האוכל ושאר הדברים לקח זמן, השעה כבר התאחרה, וכל מה שנותר לעשות זה לחפש קמפינג בעיירה Ipswitch, כשעה נסיעה מבריזבן, שם נרצה לבלות מחר. למרבה הפלא, המקום שיחיד שנשאר פנוי הוא אתר קמפינג ללא חיבור למים או חשמל, ובמחיר מופקע. אבל זה לא הצליח לחבל לנו במצב הרוח. אפשר להסתדר בקלות גם בלי מים (מתקלחים במקלחות של האתר), ובלי חשמל (מיקרו ומזגן זה מותרות)...

כל כך נחמד היה לקום, כמו בסיבוב הקודם עם הקרוואן, לירוק של העצים ולציוץ הציפורים. זו חוויה ששום דירה בעיר לא תצליח לשחזר. היום היה מעונן עם פוטנציאל רטוב, והחלטנו לסייר במוזיאון הרכבות המקומי. מתברר שהמקום הוא לא רק מוזיאון, אלא בית מלאכה פעיל שבו משפצים קטרים, כולל קטרי קיטור ישנים. אבא התעניין במיוחד בסיור המודרך בבית המלאכה, בעוד הילדים נהנו לשחק בסימולטורים של הרכבות ובמשחקי תפקידים בתור נהג, כרטיסן, וכו'. אזור מיוחד (ולא קשור) המוקדש למדע הוסיף לחוויה.

מסתכלים על דגם של רכבת חשמלית

יש לנו עניין עם פועלות בניין (ברכבת אוסטרליה)

שני כרטיסים לבריזבן, בבקשה

בילינו כל כך הרבה זמן במוזיאון הרכבות, וכבר לא היה טעם לרוץ אל האתר הבא בתוכנית, ולכן החלטנו לקחת את הזמן, ולבקר בגן השעשועים המקומי, שמעבר למקום לילדים לרוץ בו, היה בו גן חיות קטן ונחמד. למה למהר?

את היום סיימנו בשעה נסיעה, אל פארק קרוואנים סימפטי בעיר טוומבה – עיר של 200 אלף תושבים, והשנייה הגדולה באוסטרליה שאינה על קו החוף. הההגעה לעיר דרשה טיפוס על הר קטן, אולי 500 מטר, שהוא חלק מה great dividing range, קו פרשת המים של אוסטרליה. כבר אמרנו שהרים זה לא החלק החזק של אוסטרליה?

'לא מוותרים על ההזדמנות להשתעשע. גן משחקים בעיר איפסוויץ'

את הבוקר אנחנו מבלים שוב בסופרמרקט. לנטע יש מצב רוח לבשל, וקנינו מגוון מצרכים. אנחנו אוכלים באוסטרליה הרבה יותר טוב מבארץ, ויהיה קשה להתרגל שוב לאכול אוכל מחומם מהפריזר, שאנחנו רגילים לאכול בחלק לא קטן מהימים בארץ. אחר כך נסענו לתצפית חביבה מההר המקומי אל עבר המישורים שלמטה. הגובה של העיר, בכל זאת 500 מטר, עשה את שלו, והיה בוקר קריר. כמה נחמד שיש לנו קרוואן, והכנו תה חם לכולם (הולך מצויין עם עוגיות טים-טאם מקומיות).

מבט מ "רכס החלוקה הגדול". נראה שהרים גבוהים זה לא הצד החזק של אוסטרליה.

היעד הבא היה מוזיאון הכרכרות המקמי. זה נשמע מטופש אך מדובר באתר תיירות מפורסם, ועם הרבה פעילות לילדים. החננו את הקרוואן על הכביש, לא רחוק מהמוזיאון, והתחלנו להתארגן ליציאה. אבל אז קרתה תקלה.

המפתחות של הקרוואן (דלת הכניסה + הרכב עצמו), ששימשו אותו רגע קודם כדי לפתוח את הדלת, כדי שכולם יוכלו לצאת, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הרעיון הראשון היה שהם נשכחו בחור המנעול של דלת הכניסה, כפי שקרה כבר בעבר, אבל הם לא היו שם. אולי הנחתי אותם איפשהוא? אבל איפה? לאט לאט הצטרפו עוד בני משפחה לחיפושים ואת השעה וחצי הבאות בילינו בהפיכת הקרוואן מן היסוד. שיחה לחברת ההשכרה, והם אומרים ש no worries, ואם רק אבקש, הם ישלחו לי מפתחות חדשים. איפה אתה? בטוומבה? כן, זה יגיע עוד יום-יומיים.

יום יומיים? בלי לזוז? בלי חשמל? למרות הבקשה המפורשת של חברת ההשכרה התחלנו לדאוג. ביצעתי שיחה נואשת למשטרה המקומית, ושם היומנאית הבטיחה לי שאם מישהו ימסור להם מפתחות, אז בוודאי שיתקשרו אלי. מה עושים עכשיו?

עוד סיבוב אחד של חיפושים, ועוד אחד, ופתאום הצרור נמצא. דווקא במקום הכי צפוי , בגובה מטר-שמונים, על המיטה העליונה – מה שמכונה "החדר של אור ושחר", והנה הוא פשוט נמצא שם. איך לא ראינו אותו קודם?

השעה כבר הייתה מאוחרת והחלטנו לוותר על מוזיאון הכרכרות. כדי להירגע. אלו היו יכולים להיות יומיים מתסכלים במיוחד.

עשינו טיול קצר בפארק המקומי – Queen’s park. בכל עיירה בקווינסלנד הפארק החשוב ביותר מוקדש למלכה, ומקומה של טוומבה לא נפקד. הפארק הזה היה יפה במיוחד, בזכות סידורי הפרחים הססגוניים, שנשתלו לקראת פסטיבל הפרחים המקומי, שיתחיל עוד כמה שבועות. הילדים גם אהבו את גן השעשועים, והשתעשעו להם, בזמן שנטע הכינה שניצלים בקרוואן. אידיליה.

הפרחים היפים עזרו לכולם להירגע מאירוע המפתחות

הפועלים דאגו לשתול פרחים נוספים לקראת הפסטיבל

בינתיים ארבעה אלטמנים התחפשו לפרחים

קצת יותר לאטטטט!!!

כנראה היה לנו מאד נחמד, כי הזמן ברח בין האצבעות, והרי צריך להגיע היום עד לעיר רומא (עיירת אווטבק של כמה אלפי תושבים), כשלוש וחצי שעות נסיעה מערבה. יצאנו בחופזה, אבל פקקים שנבעו מאינספור עבודות בכביש עכבו אותנו. הדרך עוברת בין שדות חקלאיים, חוות בקר, ומידי פעם עיירה כזו או אחרת, המלאה בחצרות-ענק המוכרות ציוד מכני כבד לחקלאות. פסי רכבת מלווים אותנו לאורך כל הדרך, ומשאיות ענק חולקות איתנו את הכביש. כ 100 קילומטר לפני רומא כבר התחיל ממש להחשיך, ומגוון חיות הבר האוסטרליות המוטלות כל כמה מאות מטרים על צד הכביש הבהירו לנו שלא בטוח להמשיך. בשעות הדימדומים האוסטרלים נוסעים ללא אורות-דרך, כדי לא לסנוור ולבלבל את הקנגרו\ואלבי, אבל כשבאמת כבר חשוך כמעט לגמרי, זה כבר מתחיל להיות ממש מסוכן. הדלקת אורות? נתקלת בחיית בר. כיבית אורות? אי אפשר לראות את הסיבוב הקרוב. ככה אי אפשר להמשיך.

אבל אם לא נגיע לרומא איפה נישן הלילה? רפרוף באפליקציה החביבה camparmate, שהורדנו מבעוד מועד – הנה יש שני אתרים אפשריים באיזה חור כלשהוא, כ 60 קילומטר לפני רומא.

הגענו בשלום לחור-כלשהוא. האתר הראשון היה סתם רחבת כורכר, עם חיבור לחשמל. השירותים במרחק של כמה מאות מטרים, בחושך מוחלט. לא סימפטי. האתר השני, אמור להיות בחינם. חינם זה טוב, אבל בשלב הזה לא היה איכפת לנו לשלם כמה שצריך בשביל מקום נורמלי. כשהגענו לאתר השני, ראינו פאב. שלט ענק של XXXX, הבירה המקומית, ושום שלט של קמפינג, רק קרוואן או שניים חונים בחניה מאחור. נכנסתי פנימה. זהו באר בסגנון הישן, עם דלפק עץ כבד, שתי ברטנדריות, ומגוון טיפוסים מסוג זכר אלפא. למעלה בטלוויזיה שידור ספורט כלשהוא. בכניסה שלט Hotel, וגרם מדרגות מוביל למעלה. חשבתי לעצמי שאולי יש שם מקום לשניים שלושה חדרים, שככל הנראה משמשים ליצירת משפחות חדשות, יותר מאשר שהם יכולים לשמש משפחות קיימות.

- שלום, אפשר לעשות פה קמפינג הלילה?

- אה כן, אין שום בעיה. כנס לחניה מאחור. יש תאי שירותים ומקלחות. יש קו חשמל מאחוריהם. אנחנו לא גובים כסף.

מה זה המקום הזה?

נכנסנו לחניה האחורית. מספר מבנים ארעיים, כאלה שהגיעו לשם על משאית, מסודרים ב "ח" מסביבנו . על כמה מהם סימן של שירותים ומקלחת. נראה דווקא בסדר. יוצא מאחד התאים בחור. אנחנו שואלים אותו – אפשר לחנות פה בלילה?

כן אין לי בעיה. אני עובד פה. תרגישו חופשי.

מסתבר שמדובר במחנה אירעי לעובדים בשיפוצים בכבישים. כח אדם מקומי לדברים האלה אין, אז הם באים לשבוע כל פעם, וחוזרים הביתה לסופש. אם שני אנשים אומרים לנו שזה בסדר, מי אנחנו שנתווכח?

מאחור באמת היה חיבור לחשמל, והמקלחות – הטובות ביותר שהיו לנו בכל המסע.

פועלי מ.ע.צ. ליום אחד.

בבוקר השכמנו קום, ומיהרנו לרומא. תכננו את הביקור ברומא כדי להספיק להגיע לסיור במכירת הבקר הגדולה שמתבצעת פעמיים בשבוע ב 8:30 בבוקר במתחם המכירות המרכזי.

מדובר באחד מהמרכזים הגדולים בעולם למכירה של בקר חי. הבקר מובל אל המרכז מכל האיזור, וגם מאיזרוים מרוחקים יותר, כמו הטריטוריה הצפונית, ושם נמכר למשחטות. את הקונים והמוכרים מייצגים סוכנים, והם מבצעים מכירה פומבית על כל קבוצה של ראשי בקר בעלת מאפיינים דומים. המקום ענק! בכל מכירה כזו נמכרים אלפי ראשי בקר, והם נשקלים במקום ומועמסים על משאיות בדרך ליעד הבא.. כשהגענו למקום קידמו את פנינו משאיות ענק, רכבות כביש, חלק עמוסות בקר וחלקן עדיין לא. פגשנו רבות כאלה בדרך. במקום עצמו יכולנו לחזות במכירה הפומבית, בעת שהן מתבצעות, כאשר הסוכנים עוברים ממכלאה אחת לשנייה בזריזות. כאשר פרה נמכרת, היא מוטבעת בחותמת של מי שקנה אותה. באזור אחר במתחם שוקלים את הפרות שנשקלו, ובאזור אחר מכינים אותן להובלה. הכל מתקתק כמו בסרט נע. איזור מיוחד מוקדש למכירת פרי הרבעה, שמחיריהם יכולים להגיע עד ל 100 אלף דולר. מדובר במחזה מעניין ללא ספק, הסתכלות אל לב תעשיית הבקר האוסטרלית. אך בו בעת, הביקור היה גם מעורר מחשבה ובמידה רבה עצוב.

מתחם ענק, מלא בסחורה חיה באמצע התמונה מתנהלת מכירה פומבית.

לא היינו רוצים להיתקע 500 קילמוטר בכביש מתפתל אחרי דבר כזה

את המשך היום בילינו בקניות – גם סופר, גם דלק, וגם חנות קמפינג, שבה קנינו תיק מתקפל שיוכל להחזיק את כל הדברים שאנחנו קנינו, או קיבלנו באוסטרליה. קנינו גם מבעירי מנגלים, כדי לעשות מדורה, ומרשמלו כדי לצלות על המדורה. וכמובן, אי אפשר בלי ביקור בשדירת עצי הבקבוק הייחודיים של העיר רומא. לזאת מאירופה יש קולוסיאום, ולזאת באוסטרליה יש את עץ הבקבוק הגדול ביותר!

תעשו כמו בקבוק

מצויידים גם באוכל וגם בדלק, עשינו את דרכנו צפונה, עמוק יותר אל תוך האווטבק, אל השממה, והיעד – נקיק קרנבורן. למראה השלט שהכריז "192 קילומטר לעיירה הבאה, שם יש תחנת דלק", הציפו אותנו הזכרונות של הביקור בטריטוריה הצפונית. אנחנו שוב בשום מקום. הנוף, אמנם, קצת יותר מעניין. פה גבעות, שם חווה , מלווים אותנו פסי רכבת, וצריך להיזהר לא לפגוע בפרות ובעגלים, אבל המרחקים אותם מרחקים, ותחושת השומקום הזאת היא אותה תחושה....

הגענו לאתר הקמפינג בשעות אחר הצהריים. איזה מקום נחמד באמצע שום מקום. בשעה 1600 יש happy hour. בשעה 1700 הדרכה על מסלולי ההליכה באיזור. במרחק 300 מטר בריכת הפלטיפוס. ויש גם מקומות לעשות מדורה. יהיה פה נחמד, ללא ספק!

הקרוואן הזה חדש ונוח, ואנחנו כבר מומחים בהתארגנות. הילדים הרבה יותר רגועים בסיבוב הזה מאשר הסיבוב הראשון בקרוואן. אפילו את המפתחות מצאנו, וכעת נשמור עליהם מכל משמר. אנחנו כבר עמוק בחודש השלישי של הטיול, אבל ממש לא רוצים שזה ייגמר! זו ללא ספק הדרך בהא הידיעה לטייל באוסטרליה.