הו, הסלע האדום!

מכירים את משחקי המילים האלה?

- איך אומרים נהג ביפנית?

- אישימוטו!

אז איך אומרים סלע אדום ביפנית? אולורו!

בטיול הזה לאוסטרליה, עד כה, לא הרגשנו שאנחנו חולקים את הטבע עם יותר מדי אנשים. נכון, בקמפינג יש מסביבך עוד כמה עשרות קרוואנים, ונכון, לא קרה שעשינו מסלול רגלי לגמרי לבד, אבל שום דבר לא הכין אותנו לנחילי התיירים שבאו לראות את האייקון מספר אחד של אוסטרליה – אולורו. הם מגיעים עם האוטובוסים הענקיים שלהם, כל אחד רוצה לצלם בדיוק את אותה תמונה שאפשר למצוא אלפי עותקים שלה בגוגל, והם מדברים במגוון רב של שפות אסייאתיות ואירופאיות כאחד.

ובכל זאת, ואולי בגלל, גם אנחנו התרגשנו מאד לקראת ההגעה אל אולורו. הילדים צפו בו בתוכנית גלילאו, ואנחנו ראינו ושמענו כבר כל כך הרבה... אבל מה שבעיקר הוסיף לרמת הציפיות זו הנסיעה של 5 השעות מאליס ספרינגס דרך שום כלום, הרבה זמן כדי לצפות.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות שלנו, כשאחרי ארבע שעות נסיעה פתאום הופיע מולנו הר מושלם, אדמדם, יפהפה. כל מה שרצינו זה לעצור את הקרוואן בצד ולצפות בפלא, ולצלם. וזה בדיוק מה שעשינו ב rest area הקרוב!

יותר תתקשו להבין את גודל האכזבה שלנו, שכשאחרי כמה דקות, ראינו בדרך פתאום שלט כחול קטן: Mt. Conner lookout 2km. אכן, הסלע הנהדר שלנו הוא סתם סלע אדמדם, לא קדוש ולא כלום. גרוע מזה, האולורו האמיתי הוא עוד 100 קילומטר, עוד שעה של נסיעה!

בערך 85 קילומטר אחר כך ראינו אותו. קטן קצת, אפילו מסכן, אבל הוא לא השאיר מקום לספק, הוא בהחלט דומה למה שמצאנו בגוגל פוטוס. התמקמנו לנו באתר הקמפינג (הגדול ביותר באוסטרליה, כך אומרים), ויצאנו לראות את השקיעה. את השקיעה אפשר לראות רק מנקודות תצפית מסודרות, ואי אפשר לעצור סתם כך בצד הכביש, כך שזה אנחנו, אולורו, ומיליוני אנשים.

סוף סוף, אולורו

והאח התאום. הפייק אולורו. מי יותר יפה לדעתכם?

מיליוני אנשים או לא, יש באמת משהו מיוחד בסלע הזה. עם השקיעה הוא מחליף צבעים מחום לכתמתם, לורדרד, ואחרי שהשמש שוקעת, לצבע חציל, ולבסוף לצללית כהה. יש בו מעין נקיקים, שנותנים לו צורה אופיינית, ומבליטים את הכתום אל מול האזורים הלא מוארים – השחורים. הילדים העדיפו אחרי חמש דקות לחזור לקרוואן ולמכשירים האלקטרונים, בעוד ההורים חלקו את רגעי השקיעה הקסומים עם ההמונים.

רגע לפני שהילדים פרשו לקראוון

היום לא נגמר עם השקיעה. מיהרנו לקמפינג כדי לאכול, ומיד יצאנו בסיור אל מיצג האורות "Field of light", שנמצא בקרבת מקום. מדובר בשטח ענק, מלא באלפי נורות סולאריות, דמויות פרחים, בצבעים שונים, שאפשר לטייל בינהם. המיצג נוצר על ידי אמן נחשב, והוא נמצא באמצע חושך מוחלט, כ 20 דקות נסיעת אוטובוס מטלטלת מאתר הקמפינג. זה גם הייתרון הגדול של המקום. מעבר לאורות הצבעוניים שנראו באמת כמו שדה ענק, אבל היו קיטשים מעט, זכינו ללילה מדהים לצפייה בכוכבים. ניתן היה בקלות לראות את שביל החלב עם המוני כוכבים ועוד ענן לבן וברור שלא אבק-כוכבים. מדהים!

היה קר, אבל שווה בזכות הליךלה זרוע הכוכבים

את היום למחרת פתחנו בעוד פעילות-חובה באולורו – צפייה בזריחה כמובן. ההורים קמו שעה מוקדם מהרגיל (בדרך כלל אנחנו קמים ב 07:30 עם הזריחה), וחיש מהר היינו בדרך אל נקודת התצפית. הילדים, שעדיין ישנו, הבינו אחרי דקה וחצי שהקרוואן זז, והגיעו אל מקומות הישיבה וחגורות הבטיחות. הזריחה הייתה בהחלט מרהיבה (כך לפחות חשבנו אנחנו בעוד הילדים נשארו בקרוואן ורבו על השליטה במכשיר אלקטרוני כזה או אחר). מזווית אחת ההר נראה מואר בצבעים מרהיבים, ומזווית אחרת, ממנה ראינו ערב קודם את השקיעה, הוא נראה כמו צללית שחורה ומאיימת.

בשנה ביקור קצר במרכז התרבות המקומי. הסיפור האבוריג'יני דומה בכל מקום. גם פה, גם בקתרין, וגם בקאקאדו יש ישויות אנושיות או חייתיות עם כוחות על שיצרו את העולם, וכך האבוריגי'נים מסבירים פיצ'רים מעניינים של הסלע. אנחנו התחברנו פחות. אחר כך הצטרפנו לסיור מודרך למרגלות הסלע, והתרשמנו שהוא נראה שונה לחלוטין מקרוב – מחוספס, ומלא במערות ובמקווי מים. מאותו אזור גם ניתן לטפס על הסלע, לפחות עד אוקטובר בשנה הבאה. חשבנו לרגע לבצע את הטיפוס המסוכן, אבל חוש האחריות השאיר אותנו על הקרקע. מכיוון שלילדים היה קשה לוותר, התחלנו את הטיפוס כדי לצלם כמה תמונות. אופק, שלא הסתפק בכך עשה את העלייה והירידה כמה פעמים :)

אחת המערות החבויות בסלע

מטפסים

עלייה תלולה למדי. קל לעלות, יותר קשה לרדת

את הצהריים בילינו באזור אחר של הפארק הלאומי הנקרא קטה טג'וטה - אזור של אוסף סלעים אחר – שגם הם למרבה הפלא קדושים לבעלי הקרקע המקוריים. עשינו שתי הליכות רגליות נחמדות אל נקיקים חבויים בין הסלעים, ונהנינו מאד לראות את השקיעה הכתומה מעל הסלעים כמעט לגמרי לבד, באזור עצירה נחמד ומבודד.

צופים בשקיעה על קטה ג'וטה מתוך הקרוואן

ביומנו השלישי באולורו ויתרנו על זריחה נוספת. קמנו באיזי והכנו את עצמנו לאטרקציה הגדולה של היום – סיור באופניים סביב הסלע – משהו כמו 14 קילומטר. התוואי היה שטוח לחלוטין, אידאלי לרכיבה, ומשעמם משהו להליכה. לא יכולנו שלא לרחם על אלו שבחרו ללכת את ה 14 קילומטר האלה ברגל. הרכיבה הייתה מאד מהנה , על חול אדמדם (מהודק היטב), ובמזג אוויר נפלא. הסלע גילה לנו פינות חבויות שלו, ומצב הרוח היה מרומם. כלומר – היה מרומם עד ששחר לחצה בטעות על הבקרס הקדמי, ונשלחה כלאחר כבוד לבדוק את החול האדמדם מקרוב – נפילה כואבת למדי. גם זה יעבור...

מתכוניים ליציאה

שחר על רקע הסלע, רגע לפני הנפילה

לקינוח הביקור באולורו הלכנו לאחת מנקודות התצפית של השקיעה, שהייתה שוממת לחלוטין ב 1 בצהריים. מיקמנו את הקרוואן בזווית מתאימה, ונטע בשלה לכולם ארוחת צהריים טעימה. איזה כיף! ואיזו זריקת אנרגיה לקראת הנסיעה הארוכה שצפויה לנו אל קניון המלכים (למי שתוהה – קניון, הכוונה לא לכזה שקונים בו)

מתוך עלון פרסומת של קרוואנים באוסטרליה...

אז מה נגיד על הסלע האדום המפורסם של אוסטרליה. הוא בהחלט סלע ובהחלט אדום! אוברייטד? אולי. משעמם קצת? גם אולי. מה שבטוח שיש בו משהו מיוחד, ואי אפשר להיות באוסטרליה בלי לבקר בו, ואנחנו לא מצטערים על שום רגע (חוץ מאולי אותה לחיצה אומללה על הברקס הקידמי).

להשתמע!