היי דרומה, היי דרומה, היי דרומה למרכז האדום

נוסעים.

מימין עצים. משמאל עצים. הכביש ישר למדי. מדי פעם עיקול קל ימינה או שמאלה.

אחת לחצי שעה, מתקרבים לאיזה נגרר עם זוג זקנים שיש להם את כל הזמן שבעולם, ועוקפים. אחת לשעה תהליך דומה עם רכבת-כביש מפלצתית (משאית עם שלושה או ארבעה נגררים).

אחת ל 45 קילומטר יש אזור למנוחה. אחת ל 100 קילומטר בערך תחנת דלק עם קפה במחירים מופקעים.

אחת לשלוש שעות, פניה – אל כביש אחר – מבודד יותר. הנה – מפה מגיעים לקווינסלנד. מפה למערב אוסטרליה.

אחת ל 350 קילומטר עוצרים למלא דלק, כדי להאכיל את המפלצת.

זהו הכביש המהיר סטויארט, שנקרא על שם הברנש שפרץ את הדרך לראשונה מתיישהוא בסוף המאה התשע עשרה, וסלל את הדרך לבניית הטלגרף כמה שנים אחר כך באותו תוואי.

היום סטוירט הייווי הוא כביש עם שני נתיבים, לא רחב במיוחד. הרשויות בטריטוריה הצפונית רחמו על הנהגים ואישרו מהירות מקסימלית של 130 קמ"ש. זו מהירות שהמפלצת שלנו לא יכולה להגיע אליה.

יצאנו אל הדרך הארוכה מהטופ אנד, כאשר היעד הוא אליס ספרינגס, עיר הבירה של המרכז האדום (Red center) של אוסטרליה.

אני שם את בקרת השיוט על 120 ומתחיל לעשות חשבון... 960 ק"מ ב 120 זה שמונה שעות, בלי עצירות, ובלי להיתקע אחרי רכבים איטיים.

נו, מתי כבר נגיע?

עצים עצים עצים

אחרי ארבע שעות בדרך הגענו אל השלט הזה. אליס ספרינגס בתפקיד השטן

הילדים העבירו את זמן הנסיעה בצפיה בסרט "טרנספורמרס" בפעם השלישית ברציפות

הנסיעה ארכה יום וחצי. לעיתים הוא הזכיר לי את הנסיעת הארוכות בארצות הברית בילדותי, אבל לא – שם זה היה יותר מעניין. ושם הייתה הפרדה בין הנתיבים – לא הייתה סכנה של תאונה חזיתית.

כדי להפיג את השיעמום תכננו כמה עצירות. בבוקר עצרנו בפונדק דרכים מנומנם בשם daly waters. הפונדק, מסתבר, מפורסם למדי, וישם בו אוסף מוצלח של הכל בערך. הזמנו לנו פאי תפוחים משתפחתי וצילמנו כמה תמונות, לפני שהמשכנו הלאה.

אחר הצהריים עצרנו לסיור של שעה וחצי בגן הלאומי Devil’s marbles – הגולות של השטן. הפארק מתאפיין בבולדרים ענקיים שנוצרו על ידי תהליכים גיאולוגיים מסובכים (נטע טענה שהם ניראים כמו הפרשות של עז ענקית, תיאור לא בלתי סביר על רקע הסיפורים האבוריג'ינים ששמענו בקקאדו לפני כמה ימים). עשינו שני סיורים שאחד כלל תצפית יפה במיוחד לקראת השקיעה.

הצליחו להרים את הסלע בעבודה משותפת

ולבקוע לשניים סלע אחר

מטפסים לנקודת התצפית

וחוזרים עם הפנים לנוף

הגיע הזמן למצוא קמפינג. המקום שרצינו היה כבר מלא, אז המשכנו עוד כמה קילמטרים אל מקום שנקרא waycliff well, ומכריז על עצמו כבירת החייזרים של אוסטרליה.

מגיעים עם הקרוואן. יש תחנת דלק, חנות קטנה, וכמה עמדות עם חשמל לשים את הקרוואן. בקבלה עומד בחור הודי.

"זה 38 דולר," הוא אומר. "השירותים מולך. במקלחת אין מים חמים. אם אתם רוצים, יש שם. המסעדה לא עובדת. צ'ק אאוט ב 10. "

"ומה עם החייזרים?" אני שואל

"אה. הם נמצאים בכל מקום. תסתכל למעלה" הוא עונה.

מיותר לציין שחייזרים לא ראינו (אבל הרבה כוכבים כן). לעומת זאת הצטלמנו עם תמונה של חיזר. וגם הפעלנו את המזגן על חימום בפעם הראשונה.

קר במרכז האדום של אוסטרליה.

ולקינוח, עוד אחת מנקודות העצירה הלא-חשובות לאורך הכביש. פסל ענק של חווה ילדה ונחש