קימברלי, אהובתי

כנראה שלאחד החלוצים הראשונים שמיפו את האזור הנידח שבצפון מערב היבשת, מתישהוא במאה ה 19, היו בנות, או אולי מאהבות. אחרת אי אפשר להסביר למה הוא נתן למקום המדהים הזה את השם קימברלי, ולשני נקיקים באזור את השמות אמה ועמליה. אם התמזל מזלו של הברנש להגיע בעונה היבשה, נכונו לו הפתעות רבות, בדמות צוקים אימתניים שבינהם ערוצי נחל מרשימים עם צמחיה טרופית (אם היה מגיע בעונה הרטובה כנראה לא היה נשאר כדי לתת למקום שם). אמה ועמליה הם שמות נקיקים (או שמא נקיקות?) ביעד הבא של המסע שלנו.

לאחר הביקור באגם ארגייל ובפארק הבנגל בנגל, נסענו אל החווה הנקראת El Questro (הגבינה, בספרדית, כנראה שם שניתן על ידי המתיישבים הראשונים באזור). בחווה הזו בילינו ארבעה ימים ושלושה לילות. החווה הזו ענקית, כמו כל החוות באוסטרליה, ועם הזמן פרנסי המקום הבינו שיצוא בשר משובח (וגבינה כמובן) לכל העולם זה עסק משתלם, אבל הרבה יותר משתלם למכור סיורי-טבע לאלפיון העליון. ואכן, החווה מתהדרת בקוטג'ים אקולוגיים במחיר של אלפי דולרים ללילה, סיורי הליקופטר לנקיקים שכוחי אל, ואפילו במנחת למטוסים קלים, שלא יצטרכו המבקרים חלילה לבלות כמה שעות בנסיעה למקום.

פשוטי העם, עם זאת, זוכים לחוויה המופלאה של הנסיעה אל המקום, מה שמשדרג את כל חוויית השהות במקום, ונותן את התחושה הנכונה של "אמצע שום מקום". אחרי נסיעה ארוכה אל סוף העולם, פונים שמאלה, וממשיכים כמה עשרות קילומטרים על דרך עפר משובשת, תוך חציות שני נחלים. המקום שבו פשוטי עם מתרכזים מכיל בעיקר אזור קמפינג, אבל אנחנו השתדרגנו עם חדר קטן, צמוד למסעדה המקומית, המשקיף אל הדשא ואל נחל קטן. סביב החדרים ואתרי הקמפינג יש גם באר, שמשמש גם כחנות המוכרת מגוון של לא יותר מ 30 פריטי מזון שונים במחירים מופקעים בהחלט, ויש גם מסעדת בשרים לא רעה, פנצ'ריה, אורוות סוסים, וזה פחות או יותר הכל. בערב – זמר מנעים את זמן המבקרים עם הגיטרה שלו (אותו זמר כל ערב... אבל לפחות מחליף את השירים). קליטה סלולרית – אין. וויפי – יוק. תנאים אידאלים לחופש!

שלושה ילדים, מצלמה, צלם ותחושת חופש אחת גדולה

ואיזה חופש זה היה! בצענו שני מסלולים רגליים. שניהם בתוך נקיקים החורצים בין צוקים גבוהים. בתור הנקיקים צמחייה טרופית הכוללת הרבה דקלים וצמחים ירוקים ירוקים לא מוכרים.

המסלול בנקיק אמה מסתיים בבריכה מרהיבה, המזכירה את בריכת המשושים בגולן, אבל הגובה של הצוקים מרשים יותר, והצמחייה הירוקה מוסיפה לאווירה הקסומה. המים קרים, אבל הרחצה אחרי הההליכה היא חובה.

המסלול בנקיק אל קסטרו היווה אתגר קצת יותר משמעותי. לפני שיצאנו הזהירו אותנו בבאר ששביל הגישה המגיע לנקיק הוא שביל 4x4 הדורש חציית נחל עמוק למדי, ואסור לחצות אותו ברכב ללא שנורקל למנוע. בתור noob-ים מוחלטים בכל מה שקשור לנסיעת שטח, החלטנו לא לקחת סיכון. הסבירו לנו שניתן לחצות את הנחל בקלות אם הולכים 50 מטר ימינה, ושם יבש, כך אומרים. משם זה עוד קילומטר לתחילת המסלול. קטן עלינו.

כשהגענו לנחל המדובר ראינו מספר רכבים מאותגרי שנורקל, ובשמחה הלכנו לחפש את המעבר היבש. ביצה טובענית, בתוך סבך של עשב - זה מה שמצאנו שם. בהחלט לא מקום לעבור בו. כמעט אמרנו נואש עד שהגיח רכב עם שנורקל, ומשפחה נחמדה. שאלנו את הנהג האם יכול לתת לנו טרמפ, והוא העביר את משפחתו, עשה u-turn, והעביר גם אותנו. איזה יופי. בדרך הקצרה עוד הספקנו להבין שמדובר בכלל בבחור אירי שגדל באוסטרליה... מפה, הליכה של קילומטר (שהתבררו כשניים), והנה התחלת המסלול

המסלול עצמו עובר ברובו במים, או באבנים מעל מים. גם מי שניסה בהתחלה לדלג בין אבנים, אחרי הנפילה הראשונה למים מוותר על גרביים יבשות, וממשיך את המסלול בתוך המים. גם המסלול הזה מסתיים בבריכה, קטנה יותר, שמוזנת על ידי מפלון. נטע והילדים מאתגרים את עצמם ומטפסים במעלה המפל (נציין שלא מדובר במפל ישראלי - במפלים בקימברלי זורמים מים, כן?)

מטפסים במעלה המפל. קשה לראות את המים הזורמים אבל הם בהחלט שם

הדרך חזרה סיפקה לנו הליכה של 2 קילומטר בשביל הגישה עד לנחל המאתגר. אבל עדיין נותרה בעיית החצייה בדרך אל הרכב שלנו שיכולנו לראות אותו בקלות בגדה השנייה. מכיוון שכבר היינו רטובים, אופציה אחת הייתה ללכת ישר, בדרך המלך, אבל המים מגיעים עד גובה החזה, ולא רצינו להירטב עד כדי כך. אופציה נוספת היא לנסות את מזלנו בביצה.

לעבור בנחל שיש בו סכנת תנינים (רק מים מתוקים, כן?), בתוך בוץ בגובה הברך, בין סבך של עשב גבוה, זו חוויה שלא נשכח זמן רב... והאמת, ברגע שהחלטנו שהולכים על זה, זה כבר נראה הרבה יותר פשוט :)

אך לא רק ההליכה המאתגרת לוותה אותנו ב el questro. פעילות נוספת שהנעימה את זמננו היא בחינה של יכולות העבירות של הלנדקרוזר שלנו. בעוד הדרך לחווה היא מטלטלת, דבר לא הכין אותה לשלושת מסלולי ה 4x4 שנסענו בהם בחיפוש אחרי נקודת התצפית האידאלית על הטבע הפראי. אבנים ענקיות, מעברי מים עמוקים, עליות מטורפות שמסתיימות בירידות מטורפות לא פחות, נהיגה בבוץ, נהיגה בחול – את כל זה עברנו. חוויה בפני עצמה. הנהג למד תוך כדי את מערכות הרכב, וניווט את המשפחה בגבורה אל שלושת נקודות התצפית המדהימות. רק במקרה אחד, שבו עלה חשש שטעינו בדרך, ושעת השקיעה הלכה והתקרבה, עשינו לעצמנו חשבון שעדיף לישון ברכב, מאשר בג'יפ תקוע, התייאשנו, ובצענו אחורה-פנה.

זאת לא פרסומת לטויוטה

הנוף המרהיב שווה את הטלטלות בדרך

אך גולת הכותרת ללא כל ספק היו המעיונות החמים. שביל קצר של 20 דקות הליכה מהחניה (שבסוף שביל 4x4 מטלטל, אבל מי סופר), מוביל אל לא פחות מגן עדן. בין צמחייה טרופית עבותה, וציוץ של ציפורים, זורמים להם מים בטמפרטורה אידאלית של 30 מעלות. אפשר לשבת בבריכות הקטנות, או לשבת מעל מפלונים ולהינות ממסג' טבעי. חוויה מרגיעה ביותר! תכנון נכון הביא אותנו אל המעיונות בשעות הבוקר המוקדמות, לפני המוני הגמלאים האוסטרליים. היינו כל כך מרוצים, שהגענו שוב ביום האחרון בחווה.

שהייה של מספר ימים באותו מקום מאפשרת ליצור כל מיני קשרים חברתיים. הילדים נהנו לשחק עם חבורת ילדים אוסטרליים, ובמיוחד עם ילד אחד בשם מאט שמטייל עם הוריו במשך 5 שבועות. מאט והוריו הצטרפו אל משפחה נוספת שעושה טיול של 6 חודשים. מה עם בית ספר, אנחנו שואלים אותם? זה לא יותר מדי מטריד אותנו, הם עונים.

אחרי ניסיון עקר ללמוד פוטבול אוסטרלי, הילדים עוברים אסור-לגעת-ברצפה

קשר חברתי נוסף שיצרנו הוא עם חמור הבית של החווה. החמור הזה מקדם את כל מי שמגיע לאזור הבאר, ובדרך כלל הוא חוסם את הדרך בלי שום כוונה לזוז. חמור, כבר אמרנו?

את המלצרים במסעדה את הברטנדר בבאר למדנו כבר להכיר. את החדר הקטן שלנו, שמשקיף על הנחל, למדנו לאהוב, ולכן בצער רב אנחנו עוזבים אחרי שלושה לילות. צפוייה לנו טיסת אחר צהריים חזרה לציויליזציה, אל דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית.

היי שלום, קימברלי. ארץ של טבע פראי, מים וצוקים, דקלים ועצי באובב מוזרים. אנחנו מקווים שמי שנתן לך את השם לא יכעס אם נגיד שאת מאד יפה!

נטע התאהבה בעצי הבאובב. זה אחד מיני רבים

חוזרים אל האספלט בדרך לשדה התעופה