קניון המלכים והביתה

המרחק בין אולורו לקניון המלכים הוא בערך 350 ק"מ. המפלצת לא תוכל לגמוע את המרחק הזה בלי תדלוק. תכננו לקנות דלק בתחנת בקר מבודדת, שהיא גם תחנת הדלק היחידה בדרך.

באמצע שום מקום סוף סוף הייתה פניה לדרך כורכר מאובקת, ובה שתי משאבות דלק.

למרבה החרדה המשאבות היו נעולות והמקום נראה שומם לגמרי. כבר היה לנו מספיק בלאגן עם תחנות סגורות, אבל לחזור 100 קילומטר לאולורו או להיתקע בלי דלק הן שתי אפשרויות שלא רצינו אף אחת מהן.

נכנסתי אל החנות המאובקת, שהייתה די רחוקה מהמשאבות. בחור בעל תווי פנים אסיאתים אמר לי שלום במבטא גרמני כבד.

- "אתם מוכרים פה דלק?" שאלתי

- "כן בטח", ענה

- "פשוט המשאבות נעולות"

- "כן אנחנו תמיד נועלים אותם", ענה בסתמיות.

נו, תחנת דלק. מה הסיכוי שמישהו יבוא?

הבחור ספר לי שהוא כבר שנתיים מטייל בעולם. הוא כבר עובד ארבעה חודשים בחור הזה, באמצע שום מקום, כדי לממן את החופש, והוא מתכנן עוד חודשיים. סה"כ יהיה שנה וארבעה חודשים באוסטרליה.

- "ואז תחזור ותתחיל את החיים האמיתיים?" שאלתי?

- אולי. נראה.

איחלתי שלו יום טוב בגרמנית, והמשכנו הלאה, דרך השממה, אל קניון המלכים.

אתר הקמפינג שהגענו אליו היה חלק מקומפלקס גדול, עם מלון מפונפן עם טיסות הליקופטר פרטיות וכל מה שצריך כדי שהאחוזון העליון ייהנה מהטבע כמו שצריך. אם העשירים הגיעו לחור הזה, כנראה שזה לא כזה חור.

הגענו בדיוק בזמן לשקיעה. מהקמפינג לא רואים את קניון המלכים, אבל כן רואים, די מרחוק את ההרים. ההרים מחליפים את הצבע בשקיעה, בדיוק כמו באולורו. הלכנו לנקודת התצפית שבפאתי הקמפינג. ההרים בהחלט הפכו לאדמדמים, אבל אחרי כמה ימי אולורו, לא התלהבנו במיוחד מ "השקיעה המרהיבה" שהבטיחו לנו, אולי מפני שחלקנו את הרגע עם המוני יפנים שצלמו ללא הרף.

עלו על סטרטאפ, ללא ספק.

נזכרנו שגם באילת ההרים מאדימים בשקיעה (אפילו קוראים להם הרי אדום). פרנסי העיר אילת, לידיעתכם!

בכל אופן - השקיעה בערב הראשון באתר קצת אכזבה, אבל למחרת היא הרשימה מאד. הישיבה על כיסאות הקמפינג שלנו וצפייה באותה שקיעה בדיוק הייתה חוויה מיוחדת. כנראה עדיף בלי ההמון. ישבנו ושתינו תה, כשהילדים סגורים בקרוואן, ודיברנו על החיים. אחר כך התחלנו לסכם את הפרק הזה של הטיול – פרק הקרוואן. עוד שלושה ימים מחזירים אותו, וזה נראה כמעט כאילו חוזרים הביתה.

שקיעה יפה ביום השני. שימו לב לציפור הירוקה על הקרקע

רגע של רוגע

מכל הדיבורים על השקיעה בכלל לא הזכרנו את קניון המלכים עצמו. ובכן, הוא היה מרהיב. בחרנו ללכת בהליכה על המצוק – מסלול של 6 קילומטר, ולא מומלץ למשפחות כלל. אנחנו, שמכירים כבר את הסטנדרטים האוסטרליים, החלטנו ללכת על זה, וסיימנו א המסלול ללא קושי מיוחד. אמנם בתחילתו עליה תלולה, אבל אחר כך מסלול קליל ונעים, שעשינו כבר קשים ממנו בישראל. אולי בחום הוא יותר קשה, אבל בטמפרטורה חורפית נהדרת של 23 מעלות, הוא נהדר. המסלול מטפס על על גדת מצוק גבוה ואנכי לחלוטין, עם נוף משגע (ומפחיד) מלמעלה על התהום. היו במסלול גם מעברים בין תצורות סלע מעניינות וגיחה קטנה אל בריכת מים שנקראה בפשטות "גן עדן", ובאמת נראתה ככה. בהחלט מסלול מדהים!

זה היה הרבה פחות מסוכן ממה שזה נראה!

עם כל המדרגות האלה זה בכלל לא מסלול מאתגר כמו שהבטיחו לנו!

טיפסו על טרסות מחוץ לשביל המוגדר, באישור. אבל איך יורדים?

גן העדן, שהיווה את הרקע המושלם לארוחת הצהריים שלנו

את המשך היום בילינו בלעשות כביסה , לדגום את הבריכה בקמפינג (קר!!!!!), וכאמור – להתבונן את השקיעה.

את הפוסט הזה אני כותב יום אחרי, בערב בקרוואן, אחרי נסיעה ארוכה ארוכה חזרה לאליס ספרינגס. כבר ממש מרגישים את הסוף של החלק הזה של הטיול. היום הספקנו לקפוץ לתחנת הדלק ההיא, שהרסנו שם את הפיה של הדיזל. הבחור הנחמד בקופה אמר לי שזה בסדר, שהכל מסודר, ושבכלל לא נגרם שום נזק, בקיצור no worries mate... אז גם הסיפור הזה מאחורינו. הספקנו היום לעשות סיור קצר בבית ספר של האוויר – בית הספר המשודר שממוקם באליס ספרינגס, ומשדר לימודים ל 109 תלמידים במקומות מרוחקים מאד ברחבי האווטבק האוסטרלי. נטע נהנתה לראות שהדברם עובדים די דומה לאוניברסיטה הפתוחה, וכולנו נהנו לראות איפה יש ילדים ש "הולכים" לבית הספר הזה – הנה הילדים של פקח הפארק של אולורו, הנה הילדים בתחנת הבקר השוממה ההיא בדרך, והנה הילד מהפונדק ההוא, שם תדלקנו את הרכב.

ערב בקרוואן. אמא והילדים על המיטה, מקשקשים על דא והא. יכול להיות שמתחילים להסתדר יותר טוב ביחד? שמתחיל להיות נחמד? שהבונדינג המשפחתי המפורסם שהבטיחו לנו מתחיל לקרות?

סביר להניח שגם מחר הילדים יריבו, וגם מחר מישהו מההורים יתעצבן.... זה אינטנסיבי, זה בטוח, והילדים יכולים לשגע גם אחד את השני וגם אותנו, אבל אני מודה שאף אחד, ממש אף אחד, לא רוצה לחזור הבייתה....

ואפילו נראה שאולי נתגעגע לקרוואן שלנו.

הזמן יגיד.

להתראות בינתיים!